מְשַׁעֵר אֲנִי, כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן נֶעֱזַר בְּצִיר הַלְּשָׁכוֹת כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַכּוֹכָבִים בָּהֶם בִּקֵּר. כּוֹכָבִים אֵלּוּ אֵינָם גְּלוּיִים לְכָל אָדָם וְרַבִּים מַנִּיחִים בְּדַעְתָּם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶת מָה שֶׁאֵין בָּהֶם.
לִפְנֵי צֵאתוֹ לַדֶּרֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַשְׁאִיר אֶת כּוֹכָבוֹ נָקִי וּמְסֻדָּר. הַנָּסִיךְ סָבַר כִּי כָּךְ רָאוּי לְהוֹתִיר אֶת הַכּוֹכָב, שָׁעָה שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִי יְבַקֵּר בּוֹ בְּהֶעְדֵּרְךָ. הוּא לֹא אָמַד בְּדַעֲתוֹ אֶת אִי הַסֵּדֶר שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְגֹּשׁ. “מוּטָב לִנְהֹג זְהִירוּת!” הָיָה אוֹמֵר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן אַף שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּיָדוֹ הַתְרָעָה אוֹ אַף מֵידָע מַתְרִיעַ, וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן גָּרַף גַּם אֶת לוֹעַ הַר-הַגַּעַשׁ הַדּוֹמֵם. הָרֵי-גַעַשׁ שֶׁנֻּקּוּ כַּהֲלָכָה בּוֹעֲרִים לְאַט וּבְסֵדֶר, לְלֹא הִתְפָּרְצֻיּוֹת-פִּתְאֹם, הַמַּזְכִּירוֹת אֶת לַהֲבוֹת הָאֵשׁ הָעוֹלוֹת מִתּוֹךְ אֲרֻבּוֹת מְסֻתָּמוֹת. נִרְאֶה כִּי אָנוּ, הַדָּרִים עַל הָאָרֶץ, קְטַנִים מִכְּדֵי לְגָרֵף וּלְנַקֵּז אֶת לוֹעַ הָרֵי-הַגַּעַשׁ שֶׁלָּנוּ. מִשּׁוּם כָּךְ הֵם גוֹרְמִים לָנוּ הֲמוֹן צָרוֹת צְרוּרוֹת, וְעַל כֵּן אָנוּ הַחַיִּים עַל לֹעַ הַר הַגַּעַשׁ גִּבַּשְׁנוּ לְעַצְמֵנוּ אִי אֵלּוּ דְּרָכִים לַחֲשֹׁב שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִשְׁלֹט בַּטֶּבַע הִתְפָּרְצוּיוֹתֵיהֶם.
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִגִּיעַ לְאֵזוֹר הַכּוֹכָבִיּוֹת “650”, “43” (הַמְּכֻנֶּה מִשּׁוּם מָה אַרְבַּע שָׁלוֹשׁ), “504” וּ- “76” (הַנִּקְרָא – שֶׁבַע שֵׁשׁ) וְאַף טִפֵּס בַּמַּדְרֵגוֹת לקוֹמָה 13. הוּא הִתְחִיל מְסַיֵּר בָּהֶן כְּדֵי לְהַרְחִיב אֶת דַּעְתּוֹ וְלִמְצֹא עִנְיָן חָדָשׁ לַעֲנוֹת בּוֹ.
פרק א׳ – המפעיל
הַכּוֹכָב הָרִאשׁוֹן הָיָה קָטָן מְאוֹד, וְעָלָיו יָשַׁב אִישׁ רְצִינִי עִם מַחְבֶּרֶת קְטַנָּה וְעֵט אֲבָל הוּא לֹא רָשַׁם דָּבָר.
“נְגִישׁוּת!” קָרָא הָאִישׁ לְמַרְאֵה הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִתְקָרֵב, וְשִׁפְשֵׁף אֶת יָדָיו בַּהֲנָאָה גְּלוּיָה.
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, קְצָת נָבוֹךְ מֵהַהִתְלַהֲבוּת. “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?”
“אֲנִי מַפְעִיל,” אָמַר הָאִישׁ בְּלִי לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ. “וְאַתָּה, מֵעַכְשָׁו, אַתָּה – הַמָּקוֹר שֶׁלִּי.”
“מָה זֶה מָקוֹר?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.
“מִישֶׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵידָע, וַאֲנִי אוֹסֵף מִמֶּנּוּ אֶת הַמֵּידָע הַזֶּה.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל זֶה רֶגַע. “יֵשׁ לִי כּוֹכָב,” הוּא אָמַר בְּגַאֲוָה. “וְעָלָיו שְׁלוֹשָׁה הָרֵי גַּעַשׁ, שְׁנַיִם פְּעִילִים וְאֶחָד כָּבוּי. וְיֵשׁ לִי פֶּרַח, שֶׁהוּא הַיָּחִיד מִסּוּגוֹ בַּיְּקוּם כֻּלּוֹ. וְיוֹדֵעַ אֲנִי בְּדִיּוּק הֵיכָן צוֹמְחִים עֲצֵי הַבָּאוֹבַּבּ, וְאֵיפֹה יֵשׁ לַעֲקֹר אוֹתָם לִפְנֵי שֶׁיְּבַקְּעוּ אֶת הַכּוֹכָב לִגְזָרִים.”
עֵינָיו שֶׁל הָרַכָּז נִדְלְקוּ. “זֶה בְּדִיּוּק סוּג הַמֵּידָע שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ. הִנֵּה מַפָּה, תָּאֵר לִי בְּדִיּוּק הֵיכָן נִמְצָאִים הָעֵצִים שֶׁאָמַרְתָּ. וְתָבִיא לִי גַּם רְשִׁימַת שֵׁמוֹת – מִי עוֹד יוֹדֵעַ עַל עֲצֵי הַבָּאוֹבַּבּ הָאֵלֶּה?”
“אֲבָל לָמָּה?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, נִדְהָם. “עֲצֵי הַבָּאוֹבַּבּ הֵם שֶׁלִּי. וְהַפֶּרַח שֶׁלִּי הוּא שֶׁלִּי. אֲנִי לֹא מוֹכֵר אוֹתָם.”
“אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִקְנוֹת אוֹתָם,” אָמַר הָרַכָּז בְּסַבְלָנוּת, כְּמוֹ מַסְבִּיר לַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה לְשַׁלֵּם לְךָ כְּדֵי שֶׁתְּסַפֵּר לִי עֲלֵיהֶם”. ״וּמָה אֶעֱשֶׂה עִם הַכֶּסֶף שֶׁלְּךָ״, שָׁאַל הַנָּסִיךְ?
הָרַכָּז לֹא הֵבִין. הוּא כָּתַב בַּמַּחְבֶּרֶת: מָקוֹר מְסָרֵב תַּגְמוּל, יִתָּכֵן וּמְנִיעִים אִידֵאוֹלוֹגִיִּים.
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִבִּיט בּוֹ עוֹד רֶגַע וְאָז הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, בְּעוֹד הָמַפְעִיל נִשְׁאַר מֵאָחוֹר, מִתְאַמֵּץ נוֹאָשׁוֹת לְמַלֵּא טֹפֶס הוֹצָאוֹת עַל מָקוֹר שֶׁסֵּרֵב לָקַחַת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ שֶׁקֶל אֶחָד.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים אוֹהֲבִים מִסְפָּרִים, חָשַׁב לְעַצְמוֹ. כְּשֶׁמְּסַפְּרִים לָהֶם עַל חָבֵר חָדָשׁ, הֵם לְעוֹלָם לֹא שׁוֹאֲלִים: “אֵיךְ נִשְׁמַע קוֹלוֹ? בְּאֵלּוּ מִשְׂחָקִים הוּא אוֹהֵב לְשַׂחֵק? הַאִם הוּא אוֹסֵף פַּרְפָּרִים?” הֵם שׁוֹאֲלִים: “בֶּן כַּמָּה הוּא? כַּמָּה אַחִים יֵשׁ לוֹ? כַּמָּה הוּא שָׁוֶה?” וְרַק אָז הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מַכִּירִים אוֹתוֹ.
פרק ב׳ – המאזין
בַּכּוֹכָב הַשֵּׁנִי יָשַׁב אִישׁ עִם אָזְנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וְאַנְטֵנָה אֲרֻכָּה שֶׁהִתְנַשְּׂאָה מֵעַל רֹאשׁוֹ כְּמוֹ שְׂדֵרָה שֶׁל פֶּרַח מוּזָר.
“שָׁלוֹם” הִתְחִיל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.
“שְׁשְׁשְׁשְׁ!” סִנֵּן הַמַּאֲזִין בְּלִי לִפְתֹּחַ אֶת עֵינָיו. “אֲנִי בְּאֶמְצַע שִׂיחָה חֲשׁוּבָה.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חִכָּה בְּסַבְלָנוּת, לַמְרוֹת שֶׁלֹּא שָׁמַע שׁוּם דָּבָר מִלְּבַד הָרוּחַ. לְבַסּוֹף הוֹרִיד הָאִישׁ אֶת הָאָזְנִיּוֹת וְרָשַׁם מַשֶּׁהוּ קָטָן בְּמַחְבַּרְתּוֹ.
“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.
“מַקְשִׁיב,” אָמַר הַמַּאֲזִין. “אֲנִי שׁוֹמֵעַ הַכֹּל. כָּל שִׂיחָה, בְּכָל כּוֹכָב, בְּכָל רֶגַע.”
“וָאוּ,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, מִתְרַשֵּׁם. “אַתָּה בֶּטַח מַכִּיר אֶת כֻּלָּם הֵיטֵב, אִם כָּךְ.”
“אֲנִי לֹא מַכִּיר אַף אֶחָד,” אָמַר הַמַּאֲזִין, וּבְקוֹלוֹ הָיְתָה עַצְבוּת קְטַנָּה שֶׁהַנָּסִיךְ הַקָּטָן שָׂם לֵב אֵלֶיהָ מִיָּד, כִּי לֵב שֶׁל יֶלֶד תָּמִיד שָׂם לֵב לָעַצְבוּת. “אֲנִי רַק שׁוֹמֵעַ אוֹתָם. אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַמֵּידָע הָאִינְטִימִי – אֶת מָה שֶׁאֲנָשִׁים אוֹמְרִים כְּשֶׁהֵם בְּטוּחִים שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַקְשִׁיב.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָשַׁב עַל אֶבֶן קְטַנָּה וְחָשַׁב זְמַן רַב.
“אֲבָל,” הוּא אָמַר לְבַסּוֹף, “אִם מַשֶּׁהוּ הוּא אִינְטִימִי, זֶה בְּדִיּוּק בִּגְלַל שֶׁהוּא נֶאֱמַר רַק לְאָדָם אֶחָד, בְּסוֹד. בָּרֶגַע שֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב לוֹ, הוּא כְּבָר לֹא אִינְטִימִי! אַתָּה לֹא מְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר שֶׁאַתָּה מְחַפֵּשׂ – אַתָּה הוֹרֵס אוֹתוֹ בָּרֶגַע שֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנּוֹגְעִים בִּכְנַף שֶׁל פַּרְפַּר.”
הַמַּאֲזִין הוֹרִיד לְרֶגַע אֶת הָאָזְנִיּוֹת. הוּא לֹא יָדַע מָה לַעֲנוֹת. נִסָּה לְמַלְמֵל דְּבַר מָה עַל הַזְּבוּב עַל הַקִּיר, וְאָז עָצַר.
“אַתָּה שׁוֹמֵעַ אַלְפֵי אֲנָשִׁים,” הִמְשִׁיךְ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בַּעֲדִינוּת, “אֲבָל אִישׁ מֵהֶם לֹא מְדַבֵּר אִתְּךָ. אַתָּה בֶּטַח הֲכִי בּוֹדֵד מִכָּל מִי שֶׁפָּגַשְׁתִּי עַד עַכְשָׁו.”
הַמַּאֲזִין לֹא עָנָה. הוּא הֶחְזִיר אֶת הָאָזְנִיּוֹת לְרֹאשׁוֹ וְשׁוּב הִקְשִׁיב, כִּי זֶה הָיָה קַל יוֹתֵר מִלִּשְׁתֹּק.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים מוּזָרִים מְאוֹד, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. הֵם רוֹצִים לָדַעַת סוֹדוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, אֲבָל אַף פַּעַם לֹא חוֹשְׁבִים לְסַפֵּר אֶת הַסּוֹד שֶׁלָּהֶם. אוּלַי בִּגְלַל זֶה הֵם כָּל כָּךְ בּוֹדְדִים.
פרק ג׳ – איש הוויזינט
בַּכּוֹכָב הַשְּׁלִישִׁי הִבְחִין הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּמַשֶּׁהוּ מַרְשִׁים בֶּאֱמֶת: טֵלֶסְקוֹפּ עֲנָק, מַבְרִיק, מְכֻוָּן בְּדִיּוּק אֶל הַשָּׁמַיִם.
“כַּמָּה יָפֶה!” קָרָא הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “אַתָּה בֶּטַח רוֹאֶה דְּבָרִים נִפְלָאִים. שְׁקִיעוֹת עַל כּוֹכָבִים רְחוֹקִים, וּסְפִינוֹת חָלָל, וְאוּלַי אֲפִלּוּ אֶת הַפֶּרַח שֶׁלִּי! בַּכּוֹכָב שֶׁלִּי, אִם מְזִיזִים אֶת הַכִּסֵּא רַק קְצָת, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע שְׁקִיעוֹת בְּיוֹם.”
אִישׁ הַוִּיזִינְט חִיֵּךְ בְּעַצְבוּת מְסֻיֶּמֶת. “שְׁקִיעוֹת אֵינָן רֵלֵוַנְטִיּוֹת לִתְמוּנַת הַמַּצָּב,” הוּא אָמַר. “אֲנִי רוֹאֶה הַרְבֵּה, אֲבָל בְּעִקָּר אֲנִי רוֹאֶה שִׁנּוּיִים.”
“אֵיזֶה מִין שִׁנּוּיִים?”
הָאִישׁ הִצְבִּיעַ עַל מַחְבֶּרֶת עָבָה מְלֵאָה טַבְלָאוֹת. “אֶתְמוֹל, מְכוֹנִית אַחַת עָבְרָה מִנְּקֻדָּה א׳ לִנְקֻדָּה ב׳ בַּכּוֹכָב הַ-12. שִׁלְשׁוֹם, מִישֶׁהוּ הֵזִיז עֲרֵמַת אֲבָנִים בְּכוֹכָב הַ-341. יֵשׁ לִי גַּם תַּצְלוּם שֶׁל גַּג שֶׁצִּבְעוֹ אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ. וְתִעוּד מָלֵא, יוֹם־יוֹם, שֶׁל אֵיךְ צֵל שֶׁל עֵץ אֶחָד זָז לְאֹרֶךְ שְׁבוּעַיִם.”
“וּמָה זֶה אוֹמֵר?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת, בָּטוּחַ שֶׁעוֹמֶדֶת לָבוֹא תַּגְלִית גְּדוֹלָה.
“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,” הוֹדָה אִישׁ הַוִּיזִינְט. “אֲנִי רַק מְצַלֵּם וְרוֹשֵׁם. מִישֶׁהוּ אַחֵר, בְּכוֹכָב אַחֵר, אָמוּר לְהָבִין מָה זֶה אוֹמֵר.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִבִּיט בְּטֵלֶסְקוֹפּ הָעֲנָק, וְאָז בְּמַחְבֶּרֶת מְלֵאָה שִּׁנּוּיִים חַסְרֵי הַמַּשְׁמָעוּת, וּמַשֶּׁהוּ בְּתוֹכוֹ הִתְכַּוֵּץ קַלּוֹת.
“זֶה עָצוּב,” הוּא אָמַר בְּשֶׁקֶט, “שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֶת הַכְּלִי הֲכִי יָפֶה שֶׁרָאִיתִי, וְאַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לִסְפֹּר מְכוֹנִיּוֹת שֶׁזָּזוֹת, בְּלִי לָדַעַת בִּשְׁבִיל מָה.”
“כֵּן,” אָמַר אִישׁ הַוִּיזִינְט. “אֲבָל אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הַצֵּל שֶׁל הָעֵץ נֶעֱלַם לְגַמְרֵי מִתַּחַת לַגָּדֵר – אֶת הָרֶגַע הַזֶּה, אֲנִי הַיָּחִיד בַּיְּקוּם שֶׁרָאָה.”
בָּזֶה הָיְתָה לוֹ נֶחָמָה קְטַנָּה, וְזֶה הִסְפִּיק לוֹ.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים אוֹהֲבִים לָדַעַת רִאשׁוֹנִים שֶׁדְּבַר מָה מִשְׁתַּנֶּה, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת כָּל דָּבָר לִפְנֵי כֻּלָּם גַּם אִם אוֹתוֹ הַדָּבָר חָסֵר חֲשִׁיבוּת לַחֲלוּטִין. אֲבָל הֵם אַף פַּעַם לֹא שָׁאֲלוּ אֶת הַצֵּל שֶׁל הָעֵץ לָמָּה הוּא זָז.
פרק ד׳ – איש האוסינט
הַכּוֹכָב הָרְבִיעִי הָיָה קָבוּר תַּחַת הַרְרֵי נְיָרוֹת, עִתּוֹנִים, מָגָזִינִים וְגִזְרֵי רְשָׁתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת שֶׁהֻדְפְּסוּ. בְּתוֹךְ הָהָר יָשַׁב אָדָם עִם מִסְפָּרַיִם גְּדוֹלִים וְדֶבֶק.
“סְלִיחָה,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, מִתְקַשֶּׁה לְפַלֵּס אֶת דַּרְכּוֹ בְּתוֹךְ עֲרֵמוֹת הַנְּיָר. “אֵין לִי זְמַן!” קָרָא אִישׁ הָאוֹסִינְט כְּשֶׁהוּא גּוֹזֵר יְדִיעָה מֵהָעַמּוּד הָאֲחוֹרִי שֶׁל עִתּוֹן מְקֻמָּט וּמַדְבִּיק אוֹתָהּ בִּקְלָסֵר אָפֹר. “אֲנִי אוֹסֵף מוֹדִיעִין גָּלוּי! אֲנִי קוֹרֵא כָּל עִתּוֹן, כָּל צִיּוּץ, כָּל פּוֹסְט בַּיְּקוּם!” “וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה עִם זֶה?” “אֲנִי גּוֹזֵר, מְתַיֵּג וְשׁוֹמֵר בַּקְּלָסְרִים. הַכֹּל מְקֻטְלָג לְהַפְלִיא.” “וּמִי קוֹרֵא אֶת הַקְּלָסְרִים הָאֵלֶּה?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. אִישׁ הָאוֹסִינְט עָצַר לְרֶגַע וְהִבִּיט בְּנָסִיךְ, כְּאִלּוּ נִשְׁאַל אֶת הַשְּׁאֵלָה הַמְּטֻפֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. “אַף אֶחָד, כַּמּוּבָן! אֵין לְאַף אֶחָד זְמַן לִקְרֹא אֶת כָּל זֶה. אֲבָל זֶה נֶאֱסַף, וְזֶה מָה שֶׁחָשׁוּב. הַכֹּל מְתֹעָד!”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן נִזְכַּר בְּשׁוֹשַׁנָּה שֶׁלּוֹ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הוֹפִיעָה בְּשׁוּם עִתּוֹן. הִיא הָיְתָה הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּעוֹלָמוֹ, אֲבָל אִישׁ לֹא יִגְזֹר אוֹתָהּ וְיָשִׂים אוֹתָהּ בִּקְלָסֵר. “הַמְּבֻגָּרִים,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, “מַעֲדִיפִים לֶאֱסֹף מִלִּים שֶׁאִישׁ לֹא קוֹרֵא בִּמְקוֹם לְדַבֵּר עִם הַדְּבָרִים שֶׁבֶּאֱמֶת חֲשׁוּבִים.”
הוּא עָזַב אֶת הַכּוֹכָב הָרְבִיעִי, מְהַרְהֵר בְּמוּזָרוּתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַמּוֹדִיעִין.
פרק ה׳ – איש ההערכה
בַּכּוֹכָב הַחֲמִישִׁי הָיָה מִשְׂרָד קָטָן, בְּלִי חַלּוֹנוֹת, וּבְתוֹכוֹ אִישׁ חִוֵּר שֶׁלֹּא יָצָא מִמֶּנּוּ כַּנִּרְאֶה שָׁנִים. סְבִיבוֹ נֶעֶרְמוּ נְיָרוֹת עַד לַתִּקְרָה, וְיָדָיו הָיוּ מְלֻכְלָכוֹת בִּדְיוֹ.
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “אַתָּה לֹא יוֹצֵא אַף פַּעַם הַחוּצָה לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָבִים?”
“אֵין לִי זְמַן,” אָמַר אִישׁ הַהַעֲרָכָה, בְּלִי לְהָרִים אֶת עֵינָיו מֵהַדַּף. “אֲנִי קוֹרֵא כָּל הַיּוֹם, וּבַלַּיְלָה אֲנִי כּוֹתֵב. אֲנִי כּוֹתֵב עַל מָה שֶׁעוֹמֵד לִקְרוֹת.”
“אֵיךְ אַתָּה יוֹדֵעַ מָה עוֹמֵד לִקְרוֹת?”
“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,” אָמַר הָאִישׁ, וְכָתַב עוֹד מִשְׁפָּט. “אֲנִי מַעֲרִיךְ.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִתְיַשֵּׁב עַל עֲרֵמַת נְיָרוֹת, בִּזְהִירוּת, כְּדֵי לֹא לְקַלְקֵל אֶת הַסֵּדֶר.
“תַּגִּיד לִי,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן אַחֲרֵי שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, וּפְרָס בִּפְנֵי חוֹקֵר לְחוֹקֵר הַמּוֹדִיעִין דַּף שֶׁקֻּפַּל בִּקְפִידָה – “אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּתוֹךְ צִיּוּר הַתֵּבָה יֵשׁ כִּבְשָׂה”
אִישׁ הַהַעֲרָכָה הֵרִים אֶת עֵינָיו מֵהַדַּף בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. “הַהִסְתַּבְּרוּת לְכָךְ,” הוּא אָמַר בִּזְהִירוּת, “נְמוּכָה.”
“זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה לֹא מַסְכִּים אִתִּי?”
“לֹא אָמַרְתִּי אֶת זֶה,” מִהֵר אִישׁ הַהַעֲרָכָה. “אָמַרְתִּי שֶׁהַהִסְתַּבְּרוּת נְמוּכָה.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִבִּיט בּוֹ בִּפְלִיאָה. “וְאִם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ כַּמָּה קוֹצִים יֵשׁ לְשׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי, וְאַתָּה לֹא רָאִיתָ אוֹתָהּ מֵעוֹלָם – מָה תַּגִּיד?”
“אוּכַל לָתֵת הַעֲרָכָה בְּרָמַת סֶמֶךְ נְמוּכָה,” אָמַר אִישׁ הַהַעֲרָכָה מִיָּד, בְּלִי אֲפִלּוּ לַחֲשֹׁב.
“זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ?”
“זֹאת אוֹמֶרֶת,” תִּקֵּן אוֹתוֹ אִישׁ הַהַעֲרָכָה, “שֶׁרָמַת הַסֶּמֶךְ נְמוּכָה.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָשַׁב וְחָשַׁב עַל זֶה, מְסוֹבֵב בְּמוֹחוֹ אֶת הַמִּלִּים כְּמוֹ אֶבֶן חֲלָקָה. “אָז כְּשֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַגִּיד ‘אֲנִי לֹא מַסְכִּים’, אַתָּה אוֹמֵר ‘הַסְּבִירוּת לְכָךְ נְמוּכָה’. וּכְשֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַגִּיד ‘אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ’, אַתָּה אוֹמֵר ‘רָמַת סֶמֶךְ נְמוּכָה’. לָמָּה אַתָּה לֹא פָּשׁוּט אוֹמֵר אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁזֶּה?”
אִישׁ הַהַעֲרָכָה נִרְאֶה נֶעֱלָב מְעַט. “אֵלֶּה מֻנָּחִים מִקְצוֹעִיִּים,” הוּא אָמַר. “אֲנַחְנוּ לֹא כּוֹתְבִים ‘יֵשׁ לַכּוֹכָב שֶׁלְּךָ בְּעָיָה. אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים ‘הַכּוֹכָב שֶׁלְּךָ מָצוּי בְּמֻטְרָדוֹת גּוֹבֶרֶת’. אֲנַחְנוּ לֹא כּוֹתְבִים ‘הַכּוֹכָב שֶׁלְּךָ נָע בַּשָּׁמַיִם’. אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים ‘הִשְׁתַּנּוּת הַיְּצִיבָה הָאַסְטְרָטֵגִית שֶׁל הַכּוֹכָב. וַאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים ‘מְדֻבָּר בְּכוֹכָב קָטָן וַחֲסַר חֲשִׁיבוּת’. אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים ‘מַאֲזַן הַהַרְתָּעָה שֶׁל הַכּוֹכָב שֶׁלְּךָ נֶחְלַשׁ’.”
“וּמִי קוֹרֵא אֶת מָה שֶׁאַתָּה כּוֹתֵב?”
“מְקַבְּלֵי הַחְלָטוֹת,” אָמַר אִישׁ הַהַעֲרָכָה בְּגַאֲוָה מְסֻיֶּמֶת. “אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וּמְאוֹד עֲסוּקִים. הַמִּסְמָכִים שֶׁלִּי חֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר. הֵם קוֹבְעִים אֵיךְ יֵרָאֶה הֶעָתִיד.
“וְזֶה עוֹזֵר?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “הַצֶּפִי שֶׁלְּךָ, הוּא נָכוֹן?”
אִישׁ הַהַעֲרָכָה עָצַר לְרֶגַע אֶת הָעֵט שֶׁלּוֹ. “לֹא תָּמִיד,” הוּא הוֹדָה בְּשֶׁקֶט.
“אָז לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְרָא אֶת זֶה?”
“כִּי כְּשֶׁלֹּא כּוֹתְבִים כְּלוּם, וְקוֹרֶה מַשֶּׁהוּ נוֹרָא, שׁוֹאֲלִים: ‘אֵיךְ לֹא רְאִיתֶם אֶת זֶה מַגִּיעַ?’ וּכְשֶׁכּוֹתְבִים, וְקוֹרֶה מַשֶּׁהוּ נוֹרָא בְּכָל זֹאת, שׁוֹאֲלִים: ‘אֵיךְ טְעִיתֶם?’ אֲבָל הַהַפְתָּעָה תָּמִיד מַגִּיעָה בְּסוֹף בְּכָל זֹאת. אָז אֲנִי חַיָּב לִכְתֹּב. רַק שֶׁאֲנִי לוֹמֵד לִכְתֹּב כָּךְ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוּכַל לְהַצְבִּיעַ עַל מִשְׁפָּט אֶחָד וְלוֹמַר: ‘כָּאן טָעִיתָ’.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן קָרָא מִשְׁפָּט אֶחָד מִתּוֹךְ הַדַּפִּים: ‘קַיֶּמֶת סְבִירוּת הוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת לְהַסְלָמָה, אַךְ עִם זֹאת לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁהַסְּטָטוּס קַוּוֹ יִשָּׁמֵר, כְּכָל שֶׁלֹּא תִּתְרַחֵשׁ הִתְפַּתְּחוּת בִּלְתִּי צְפוּיָה אוֹ דִּינָמִיקָה שֶׁל מִיסְקָלְקוּלְצִיָּה’.
“אֲנִי לֹא מֵבִין כְּלוּם מִמָּה שֶׁכָּתוּב כָּאן,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּכֵנוּת.
“זֶה בְּדִיּוּק הָעִנְיָן,” אָמַר אִישׁ הַהַעֲרָכָה, וְכִמְעַט חִיֵּךְ. “אִם אֹמַר בְּבֵרוּר ‘יִקְרֶה’, וְלֹא יִקְרֶה – נִכְשַׁלְתִּי. וְאִם אֲנִי אוֹמֵר ‘זֶה בְּהֶחְלֵט לֹא יִקְרֶה’, וְזֶה כֵּן יִקְרֶה – נִכְשַׁלְתִּי עוֹד יוֹתֵר. אֲבָל אִם אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה ‘לֹא בִּלְתִּי סָבִיר בִּנְסִבּוֹת מְסֻיָּמוֹת’… אָז מָה שֶׁלֹּא יִקְרֶה, אֲנִי תָּמִיד צָדַקְתִּי קְצָת.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל זֶה זְמַן רַב, וְזֶה צִעֵר אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּל מָה שֶׁרָאָה עַד כֹּה בַּכּוֹכָבִים. הוּא שָׁאַל – ״הַאִם מְקַבְּלֵי הַהַחְלָטוֹת אוֹהֲבִים אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאַתָּה כּוֹתֵב״?
״אִלּוּ אֵינָן מַחְשְׁבוֹתַי – זוֹהִי הַהַעֲרָכָה הָרַצְיוֹנָלִית שֶׁל הַמְּצִיאוּת. מוֹדִיעִין הוּא מַדָּע! מוֹסָד לְבֵרוּר הַמְּצִיאוּת!״ הַנָּסִיךְ הִסְתַּכֵּל יָמִינָה וּשְׂמֹאל וְלֹא רָאָה אִישׁ מִלְּבַד הַחוֹקֵר. הוּא שָׁאַל – ״הַאִם מְקַבְּלֵי הַהַחְלָטוֹת פּוֹעֲלִים לְפִי הַהַמְלָצוֹת שֶׁלְּךָ?״. אִישׁ הַמֶּחְקָר קָפַץ בַּחֲרָדָה – ״אֵינִי מַמְלִיץ לְעוֹלָם! זֶה עָלוּל לַהֲפֹךְ אוֹתִי לְלֹא אוֹבְּיֶקְטִיבִי!״
“אִם כֵּן,” אָמַר לְבַסּוֹף הַנָּסִיךְ, “אַתָּה כּוֹתֵב כָּל הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוּכַל לְהַאֲשִׁים אוֹתְךָ, וְלֹא כְּדֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ בֶּאֱמֶת יֶדַע מָה לַעֲשׂוֹת. זֶה עָצוּב מְאוֹד. זֶה כְּמוֹ לְצַיֵּר לִי כִּבְשָׂה, אֲבָל לְצַיֵּר אוֹתָהּ כָּל כָּךְ מְטֻשְׁטֶשֶׁת עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת אִם הִיא יְשֵׁנָה אוֹ עֵרָה, אִם הִיא אוֹכֶלֶת פֶּרַח אוֹ לֹא.”
אִישׁ הַהַעֲרָכָה לֹא עָנָה. הוּא רַק הוֹסִיף עוֹד מִלָּה מְעֻרְפֶּלֶת לְמִשְׁפָּט שֶׁכְּבָר הָיָה מְעֻרְפָּל דַּיּוֹ.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁיָּצָא סוֹף סוֹף מֵהַמִּשְׂרָד הָאָפֵל אֶל הָאוֹר, מְפַחֲדִים כָּל כָּךְ לִטְעוֹת, עַד שֶׁהֵם מַעֲדִיפִים לֹא לוֹמַר כְּלוּם בְּאֹפֶן בָּרוּר. הֵם קוֹרְאִים לְזֶה “הַעֲרָכָה”. אֲנִי הָיִיתִי קוֹרֵא לָזֶה: לְפַחֵד לְהַבִּיט בַּכּוֹכָבִים וְלוֹמַר בְּקוֹל אֶת מָה שֶׁרוֹאִים.
פרק ו׳ – הערביסט
הַכּוֹכָב הַתְּשִׁיעִי הָיָה מְקֻשָּׁט לַעֲיֵפָה, וְנִרְאָה כְּמוֹ מוּזֵאוֹן קָטָן וְלֹא מְסֻדָּר. מִכָּל עֵבֶר הָיוּ פְּזוּרִים בּוֹ חֲפָצִים שֶׁהוּבְאוּ, כָּךְ נִרְאֶה, מִכּוֹכָבִים אֲחֵרִים: דֶּגֶל רָקוּם וְיָשָׁן שֶׁל כּוֹכָב שָׁכֵן הִתְנוֹסֵס עַל הַקִּיר (אִם כִּי הַנָּסִיךְ שָׂם לֵב שֶׁהוּא תָּלוּי הָפוּךְ), עֹתֶק מְהֻדָּר שֶׁל הַקֻּרְאָן נָח עַל סְטֵנְד עֵץ מְגֻלָּף לַמְרוֹת שֶׁהֶעֱלָה אָבָק, וּבַמֶּרְכָּז יָשַׁב אָדָם שֶׁגִּלְגֵּל בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו שַׁרְשֶׁרֶת מִסְבָּחָה אֲרֻכָּה עֲשׂוּיָה עִנְבָּר. הוּא לָגַם קָפֶה שָׁחֹר מִסֵּפֶל קְטַנְטַן וּפָלַט אֲנָחָה עֲמֻקָּה וּדְרָמָטִית.
“אַהְלָן וַסַהְלָן יָא וָלָד!” קָרָא הָאִישׁ כְּשֶׁרָאָה אֶת הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, וְהִדְגִּישׁ אֶת הָאוֹתִיּוֹת הַגְּרוֹנִיּוֹת בְּהַגְזָמָה פְּרָאִית שֶׁנִּשְׁמְעָה כְּאִלּוּ נִתְקְעָה לוֹ עֶצֶם בַּגָּרוֹן. “תַּפָּצָּ’ל, כַּנֵּס לָאֹהֶל שֶׁלִּי!”
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שׁוּם אֹהֶל, אֶלָּא רַק שֻׁלְחָן מִשְׂרָדִי עָמוּס קְלָסְרִים. “מִי אַתָּה?”
“אֲנִי הָעֲרַבִּיסְט,” אָמַר הָאִישׁ, וְהֶעֱבִיר עוֹד חָרוּז בַּמְּסַבָּחָה. “אֲנִי הַיָּחִיד בָּאִרְגּוּן הַזֶּה שֶׁמֵּבִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת. כֻּלָּם פֹּה קוֹרְאִים דּוּחוֹת שֶׁל סִיגִינְט אוֹ צִלּוּמֵי וִיזִינְט, אוֹ נִשְׁעָנִים עַל מוֹדֵלִים מַעֲרָבִיִּים, אֲבָל אֲנִי… אֲנִי מַכִּיר אֶת הָעַרְבִים. אֲנִי נוֹשֵׁם אֶת הַמִּזְרָח. אֲנִי יוֹדֵעַ לְהִכָּנֵס לָרֹאשׁ שֶׁלָּהֶם!”
“זֶה בֶּטַח שִׁמּוּשִׁי מְאוֹד,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּהִתְפַּעֲלוּת. “אִם אַתָּה נִמְצָא בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלָּהֶם וּמַכִּיר אוֹתָם כָּל כָּךְ טוֹב, אַתָּה בְּוַדַּאי יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה הֵם יַעֲשׂוּ מָחָר.”
הָעֲרַבִּיסְט שִׁלֵּב אֶת יָדָיו מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ מִתְנַשֵּׂא. “בְּדִיּוּק! קַח לְמָשָׁל אֶת הַמְּתִיחוּת שֶׁל הַשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן. כֻּלָּם נִכְנְסוּ לְפָּאנִיקָה, אֲבָל אֲנִי אָמַרְתִּי: הֵרָגְעוּ. צָרִיךְ לְהָבִין אֶת הַמֶּנְטָלִיּוּת הַשִּׁבְטִית. אֶצְלָם, הַכֹּל עוֹבֵד אַחֶרֶת. כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים אֶצְלֵנוּ… כְּלוֹמַר, אֶצְלָם: ‘אִלְ-עַגַ’לַה מִן אַ-שַּׁיְטָאן!’ – הַחִפָּזוֹן מֵהַשָּׂטָן! הֵם לְעוֹלָם לֹא יִפְעֲלוּ מַהֵר. יֵשׁ לָהֶם סַבְלָנוּת שֶׁל גְּמַלִּים בַּמִּדְבָּר.”
“אֲבָל פָּגַשְׁתִּי מִקֹּדֶם אֶת אִישׁ הַוִיזִינְט,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בִּתְמִימוּת, “וְהוּא סִפֵּר לִי שֶׁהֵם דַּוְקָא הֵזִיזוּ אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה אֶת כָּל עֲרֵמוֹת הַחוֹל שֶׁלָּהֶם מַהֵר מְאוֹד, וְתָקְפוּ בְּהַפְתָּעָה אֶת הַכּוֹכָב הַשָּׁכֵן.”
הָעֲרַבִּיסְט קָפָא לְרֶגַע. הַמְּסַבָּחָה נֶעֶצְרָה בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו. הוּא כִּחְכֵּחַ בִּגְרוֹנוֹ, מִהֵר לִלְגֹּם מֵהַקָּפֶה וְאָז אָמַר בְּבִטָּחוֹן מְחֻדָּשׁ:
“אָה… זֶה! וּבְכֵן, זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר לְגַמְרֵי. זֶה עִנְיָן שֶׁל ‘כַּרָאמָה’ – כָּבוֹד! פָּגְעוּ לָהֶם בְּכָבוֹד, וּכְשֶׁפּוֹגְעִים בַּכָּבוֹד, הַמִּזְרָח מִתְלַקֵּחַ כְּאֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים. הָיִיתִי צָרִיךְ לְהַנִּיחַ שֶׁהֵם יִפְעֲלוּ מִיָּד. ‘יָום עַסַל, יָום בָּצָל!’ יוֹם דְּבַשׁ, יוֹם בָּצָל. זוֹ תְּגוּבָה שִׁבְטִית קְלָאסִית.”
“אֲבָל אִם זוֹ תְּגוּבָה קְלָאסִית, לָמָּה לֹא יָדַעְתָּ אוֹתָהּ אֶתְמוֹל?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ. “גַּם בַּחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר, כְּשֶׁאִישׁ הַמֶּחְקָר סִפֵּר לִי שֶׁהֻפְתַּעְתֶּם, הִסְבַּרְתָּ שֶׁזֶּה בִּגְלַל שֶׁהֵם פּוֹעֲלִים לְפִי ‘הִגָּיוֹן שֶׁל שׁוּק’, לַמְרוֹת שֶׁלִּפְנֵי כֵּן אָמַרְתָּ שֶׁהֵם פּוֹעֲלִים לְפִי ‘הִגָּיוֹן שֶׁל מִסְגָּד’. נִרְאֶה שֶׁאַתָּה פָּשׁוּט מוֹצֵא פִּתְגָּם חָדָשׁ בְּעַרְבִית אַחֲרֵי כָּל הַפְתָּעָה, כְּדֵי לְהַסְבִּיר בְּדִיּוּק לָמָּה מָה שֶׁקָּרָה הָיָה חַיָּב לִקְרוֹת.”
פָּנָיו שֶׁל הָעֲרַבִּיסְט הֶאְדִּימוּ מְעַט. “יָא חֲבִיבִי, אַתָּה פָּשׁוּט לֹא קוֹרֵא אֶת הַסַאבּ-טֵקְסְט! אִי אֶפְשָׁר לִמְדֹּד אֶת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן בְּשָׁעוֹן מַעֲרָבִי! הַהַעֲרָכוֹת שֶׁלִּי לְעוֹלָם אֵינָן שְׁגוּיוֹת, הַמְּצִיאוּת הִיא פָּשׁוּט… פּוֹעֶלֶת בְּקֶצֶב מִשֶּׁלָּהּ. אֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל זִרְמֵי הָעֹמֶק!”
“אִם זִרְמֵי הָעֹמֶק שֶׁלְּךָ לֹא עוֹזְרִים לְךָ לָדַעַת מָתַי תָּבוֹא הַסְּעָרָה,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּשֶׁקֶט, “אָז אוּלַי אַתָּה רַק מִסְתַּכֵּל עַל הַצִּיּוּר שֶׁל הַמַּיִם, בִּמְקוֹם לְהַרְגִּישׁ אֶת הָרוּחַ הָאֲמִתִּית.”
“מַעַ אַ-סַּלָאמַה!” קָרָא הָעֲרַבִּיסְט בִּדְרָמָטִיּוֹת, מְעַט נֶעֱלַב, וְקָבַר אֶת פַּרְצוּפוֹ בְּתוֹךְ סֵפֶר עָבֶה שֶׁנִּכְתַּב עַל יְדֵי חוֹקֵר אַנְגְּלִי בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה.
“הַמְּבֻגָּרִים,” חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְעַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ מִתְרַחֵק, “מוּכָנִים לִלְמֹד שָׂפָה שְׁלֵמָה וְלֶאֱסֹף חֲפָצִים נְדִירִים, רַק כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם מִלִּים מְיֻחָדוֹת וְזָרוּת לְהַסְבִּיר לָמָּה הֵם שׁוּב טָעוּ.”
פרק ז׳ – איש הסייבר
הַכּוֹכָב הַשְּׁבִיעִי הָיָה חָשׁוּךְ כִּמְעַט לְגַמְרֵי, מִלְּבַד הָאוֹר הַכְּחַלְחַל שֶׁבָּקַע מִמָּסַךְ יָחִיד. מוּל הַמָּסָךְ יָשַׁב אִישׁ רָזֶה, אֶצְבְּעוֹתָיו רָצוֹת עַל הַמִּקְלֶדֶת מַהֵר יוֹתֵר מִשֶּׁיּוּכַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לַעֲקֹב אַחֲרֵיהֶן.
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?”
“שְׁשְׁשְׁ, רֶגַע,” אָמַר הָאִישׁ, בְּלִי לְהָרִים אֶת עֵינָיו. “אֲנִי בְּדִיּוּק נִכְנָס.”
“נִכְנַס לְאָן?”
“לְכוֹכַב 9-Delta. תִּרְאֶה.” הוּא הִצְבִּיעַ עַל הַמָּסָךְ, וְשׁוּרוֹת יְרֻקּוֹת רָצוּ עָלָיו בִּמְהִירוּת. “יֵשׁ שָׁם אַרְמוֹן גָּדוֹל, עִם שֶׁבַע חוֹמוֹת מִסְּבִיבוֹ. אֲבָל אֲנִי לֹא צָרִיךְ לְטַפֵּס עַל אַף חוֹמָה. אֲנִי רַק צָרִיךְ לִמְצֹא דֶּלֶת אַחַת קְטַנָּה שֶׁשָּׁכְחוּ לִנְעֹל, בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הָאַרְמוֹן, וְאַף אֶחָד לֹא יָשִׂים לֵב שֶׁנִּכְנַסְתִּי.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִתְפַּעֵל. “וָאוּ! אַתָּה קוֹסֵם! אַתָּה יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְכָל מָקוֹם בַּיְּקוּם, בְּלִי לָזוּז מֵהַכִּסֵּא שֶׁלְּךָ?”
“כָּל מָקוֹם,” אִשֵּׁר הָאִישׁ בְּגַאֲוָה שְׁקֵטָה. “עַכְשָׁו אֲנִי בְּתוֹךְ הַמַּחְשֵׁב שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁל 9-Delta. אֲנִי קוֹרֵא אֶת כָּל הַמִּסְמָכִים שֶׁלּוֹ. אֲנִי יָכוֹל, אִם אֶרְצֶה, לְשַׁנּוֹת אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת בְּצַו שֶׁהוּא עוֹמֵד לַחְתֹּם עָלָיו מָחָר.”
“וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה שָׁם?”
“מַמָּשׁ לֹא,” חִיֵּךְ הָאִישׁ. “זוֹ כָּל הָאָמָּנוּת. לְהִכָּנֵס לְכָל מָקוֹם, וְלָצֵאת, בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד יֶדַע בִּכְלָל שֶׁהָיִיתָ שָׁם. אֲנִי מוֹחֵק אֶת הָעֲקֵבוֹת שֶׁלִּי אַחֲרַי. אֵין רִשּׁוּם, וְאֵין תִּעוּד.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָשַׁב עַל הָרִצְפָּה הַחֲשׁוּכָה וְחָשַׁב זְמַן רַב.
“אָז אַתָּה הַיָּחִיד בַּיְּקוּם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁבִּקַּרְתָּ שָׁם,” הוּא אָמַר לְבַסּוֹף.
“כֵּן.”
“וּכְשֶׁתִּמְחַק אֶת הָעֲקֵבוֹת – יִשָּׁאֵר מַשֶּׁהוּ, בִּכְלָל, שֶׁמֵּעִיד שֶׁהָיִיתָ שָׁם? אֲפִלּוּ אֶצְלְךָ, בַּזִּכָּרוֹן שֶׁלְּךָ?”
הָאִישׁ עָצַר לְרֶגַע אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו. “אֲנִי… אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁכֵּן. אֲנִי לֹא כּוֹתֵב יוֹמָן עַל הַבִּקּוּרִים שֶׁלִּי. זֶה מְסֻכָּן מִדַּי.”
“זֶה עָצוּב,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּשֶׁקֶט. “הַשּׁוּעָל שֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּכוֹכָב אַחֵר סִפֵּר לִי שֶׁכְּשֶׁמְּאַלְּפִים מִישֶׁהוּ – כְּשֶׁמְּבַקְּרִים בְּמָקוֹם אֲמִתִּי, וּמַשְׁאִירִים בּוֹ סִימָן – הוּא נִשְׁאָר כְּרֹשֶׁם לְתָמִיד, וְאַתָּה נִשְׁאָר רָשׁוּם עֲבוּרוֹ. אֲבָל אַתָּה בִּקַּרְתָּ בְּאֶלֶף עוֹלָמוֹת, וְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא זוֹכֵר אוֹתְךָ, וַאֲפִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ, מָחָר, כְּבָר לֹא תִּזְכֹּר בְּדִיּוּק אֵיךְ זֶה הָיָה לִהְיוֹת שָׁם. נִשְׁאַר לְךָ רַק שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ לְהִכָּנֵס.”
הָאִישׁ הִבִּיט בַּמָּסָךְ הַכָּחֹל, וְאָז, לָרִאשׁוֹנָה, הִבִּיט בַּנָּסִיךְ הַקָּטָן, כְּאִלּוּ נִסָּה לִזְכֹּר אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה.
“אַף אֶחָד לֹא שָׁאַל אוֹתִי אֶת זֶה קֹדֶם,” הוּא אָמַר.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, חוֹשְׁבִים שֶׁאִם הֵם נִכְנְסוּ לְמָקוֹם מְסֻיָּם הֵם חֲשׁוּבִים, אֲפִלּוּ אִם לֹא הִשְׁאִירוּ בּוֹ דָּבָר לְמַזְכֶּרֶת.
פרק ח׳ – איש המבצעים
בַּכּוֹכָב הַשִּׁשִּׁי לֹא הָיָה כְּלוּם מְיֻחָד לָעַיִן – בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, כִּי אִישׁ לֹא שָׂם לֵב אֵלָיו בִּכְלָל. אַךְ מֵאֲחוֹרֵי סֶלַע קָטָן יָשַׁב גֶּבֶר בִּבְגָדִים אֲפֹרִים, שֶׁהִשְׁתַּלֵּב כָּל כָּךְ טוֹב בַּנּוֹף עַד שֶׁהַנָּסִיךְ הַקָּטָן כִּמְעַט הִמְשִׁיךְ הָלְאָה בְּלִי לִרְאוֹת אוֹתוֹ.
“פְּסְסְסְט,” לָחַשׁ הָאִישׁ. “בּוֹא הִנֵּה, בְּשֶׁקֶט.”
“מִי אַתָּה?” לָחַשׁ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בַּחֲזָרָה, כִּי מַשֶּׁהוּ בְּקוֹל שֶׁל הָאִישׁ גָּרַם גַּם לוֹ לִלְחֹשׁ.
“סוֹכֵן חֲשָׁאִי” אָמַר הָאִישׁ. “אֲנִי צָרִיךְ עֶזְרָה. יֵשׁ לִי מַכְשִׁיר קָטָן” – הוּא פָּתַח אֶת כַּף יָדוֹ וְהֶרְאָה עֶצֶם קְטַנְטַן, כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה – “וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ בְּמָקוֹם מְסֻיָּם.”
“אֵיזֶה מִין מַכְשִׁיר?”
“מַכְשִׁיר שֶׁמַּקְשִׁיב,” אָמַר הָאִישׁ. “כְּמוֹ זֶה שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרִי, הַמַּאֲזִין, בַּכּוֹכָב הַשֵּׁנִי. רַק שֶׁהַמַּכְשִׁיר הַזֶּה – אֲנִי צָרִיךְ לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ אֵיפְשֶׁהוּ.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִבִּיט בַּמַּכְשִׁיר הַקָּטָן בְּהִתְעַנְיְנוּת. “וְאֵיפֹה צָרִיךְ לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ? בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יוֹשֵׁב מֶלֶךְ חָשׁוּב? אוֹ אוּלַי לְיַד הַשֻּׁלְחָן שֶׁל אִישׁ עֲסָקִים שֶׁסּוֹפֵר כּוֹכָבִים כָּל הַיּוֹם?” הַנָּסִיךְ הַקָּטָן נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לַחֲשֹׁב כְּמוֹ אִישׁ מוֹדִיעִין.
“לֹא, לֹא,” אָמַר אִישׁ הַמִּבְצָעִים, וְחִיּוּךְ קָטָן וְסוֹדִי עָלָה עַל שְׂפָתָיו. “שָׁם עֲלוּלִים לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ. אֲנַחְנוּ נַנִּיחַ אוֹתוֹ בַּמָּקוֹם הֲכִי לֹא חָשׁוּב שֶׁיֵּשׁ. מִתַּחַת לְאֶבֶן, לְיַד מְנוֹרַת רְחוֹב יְשָׁנָה בַּכּוֹכָב שֶׁאַף אֶחָד כְּבָר לֹא מְבַקֵּר בּוֹ. אִישׁ לֹא יַחְשֹׁד בְּאֶבֶן.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל זֶה בִּרְצִינוּת רַבָּה, כִּי הוּא אָהַב תַּעֲלוּמוֹת. “אֲבָל אִם הַמָּקוֹם לֹא חָשׁוּב, וְאַף אֶחָד לֹא נִמְצָא שָׁם, מָה בְּדִיּוּק נַקְלִיט?”
“זוֹ בְּדִיּוּק הַחָכְמָה,” אָמַר אִישׁ הַמִּבְצָעִים בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת. “אֲנַחְנוּ לֹא מְחַפְּשִׂים בַּמָּקוֹם הֶחָשׁוּב. אֲנַחְנוּ רַק צְרִיכִים מָקוֹם בָּטוּחַ. עִם הַזְּמַן, בְּלִי שֶׁשָּׂמִים לֵב, אֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים עוֹבְרִים לְיַד אֲבָנִים לֹא חֲשׁוּבוֹת. הֵם אוֹמְרִים דְּבָרִים חֲשׁוּבִים בְּדִיּוּק בִּמְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הֵם בְּטוּחִים שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַקְשִׁיב.”
הֵם עָבְדוּ יַחַד שָׁעָה אֲרֻכָּה, הַנָּסִיךְ הַקָּטָן וְאִישׁ הַמִּבְצָעִים, מְחַפְּשִׂים אֶת הָאֶבֶן הַמֻּשְׁלֶמֶת – לֹא יָפָה מִדַּי, לֹא מְכֹעֶרֶת מִדַּי, בְּדִיּוּק כְּמוֹ כָּל הָאֲבָנִים הָאֲחֵרוֹת סְבִיבָהּ, כְּדֵי שֶׁאִישׁ לְעוֹלָם לֹא יַבְחִין בָּהּ.
כְּשֶׁסִּיְּמוּ, הִתְיַשְּׁבוּ רֶגַע לָנוּחַ.
“זֶה כֵּיף,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “כְּמוֹ מִשְׂחַק מַחְבּוֹאִים. אֲבָל עָצוּב לִי קְצָת בִּשְׁבִיל הָאֶבֶן. הִיא תִּשָּׂא סוֹד שָׁלֵם, וְאַף אֶחָד לֹא יֵדַע שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת. הִיא תֵּרָאֶה תָּמִיד בְּדִיּוּק כְּמוֹ כָּל הָאֲבָנִים הָאֲחֵרוֹת.”
אִישׁ הַמִּבְצָעִים הִבִּיט בָּאֶבֶן, וְאָז בַּנָּסִיךְ הַקָּטָן, וּמַשֶּׁהוּ רַךְ עָבַר בְּפָנָיו הַקְּשׁוּחִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל.
“אוּלַי,” הוּא אָמַר לְאַט, “זֶה הַגּוֹרָל שֶׁל רֹב הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר. הֵם נִרְאִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ כָּל הַשְּׁאָר. אַתָּה חַיָּב לָדַעַת אֵיפֹה לְהִסְתַּכֵּל.”
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, לִפְעָמִים מַסְתִּירִים אֶת הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הֲכִי פְּשׁוּטִים וּרְגִילִים שֶׁיֵּשׁ. זֶה מַזְכִּיר לִי אֶת הַפֶּרַח שֶׁלִּי – מִבַּחוּץ, הוּא נִרְאָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ כָּל הַפְּרָחִים. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא הַיָּחִיד מִסּוּגוֹ בַּיְּקוּם כֻּלּוֹ.
פרק ט׳ – המתודולוג
הַכּוֹכָב הַשְּׁמִינִי הָיָה מְכֻסֶּה כֻּלּוֹ בְּלוּחוֹת. לֹא לוּחוֹת זִכָּרוֹן שֶׁל אֵרוּעִים, אֶלָּא לוּחוֹת לְבָנִים, מְלֵאִים בְּעִגּוּלִים חוֹפְפִים חֶלְקִית, בְּחִצֵּי סְתִירָה, וּבַשֵּׁמוֹת שֶׁהַנָּסִיךְ הַקָּטָן לֹא הִכִּיר. בְּמֶרְכַּז הַלּוּחוֹת הָלַךְ אִישׁ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, מְדַבֵּר בְּקוֹל רָם, לִפְעָמִים אִתּוֹ עַצְמוֹ וְלִפְעָמִים כְּאִלּוּ עִם קָהָל דִּמְיוֹנִי.
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “מָה אַתָּה קוֹרֵא?”
“אֲנִי לֹא קוֹרֵא כְּלוּם,” אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג, בְּלִי לַעֲצֹר אֶת הֲלִיכָתוֹ. “קְרִיאַת מוֹדִיעִין גָּלְמִי הִיא מַלְכֹּדֶת. אֲנִי חוֹשֵׁב עַל אֵיךְ צָרִיךְ לַחֲשֹׁב.”
“זֶה נִשְׁמָע חָשׁוּב מְאוֹד,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, מִתְרַשֵּׁם.
“תִּרְאֶה,” אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג, וּמָחַק בַּשַּׁרְווּל חֵלֶק מָלוּחַ וְהִתְחִיל לְצַיֵּר עִגּוּל חָדָשׁ. ״מוֹדִיעִין הוּא מַדָּע״.
״מָה זֶה בִּכְלָל אוֹמֵר?״ שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנָּסִיךְ, מְחַפֵּשׂ בַּחֶדֶר מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּזְכִּיר מַעְבָּדָה אוֹ נִסּוּי מִסּוּג כָּלְשֶׁהוּ.
“פּוֹפֶּר לִמֵּד אוֹתָנוּ עַל הַמַּדָּע שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ שֶׁתֵּאוֹרְיָה נְכוֹנָה. אֶפְשָׁר רַק לְנַסּוֹת לִפְרֹךְ אוֹתָהּ, וְלִרְאוֹת אִם הִיא שׂוֹרֶדֶת. אֲנִי שׁוֹאֵל – אֵילוּ הֶסְבֵּרִים נִתָּן לִשְׁלֹל, לֹא אֵילוּ הֶסְבֵּרִים נִתָּן לְהוֹכִיחַ.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָכַךְ בְּדַעְתּוֹ. הוּא גַּם עָשָׂה תֹּאַר רִאשׁוֹן בְּמַדְּעֵי הַחֶבְרָה וְהוּא אָהַב דִּיּוּנִים פִּילוֹסוֹפִיִּים. ״מָה דַּעְתְּךָ עַל הַבִּקֹּרֶת שֶׁל קוּן עַל פּוֹפֶּר?״ הוּא שָׁאַל.
״מִי זֶה קוּן״ אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג.
״תּוֹמָס קוּן״, הַנָּסִיךְ לָקַח נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְהִמְשִׁיךְ – ״כָּתַב אֶת הַסֵּפֶר ׳הַמִּבְנֶה שֶׁל מַהְפֵּכוֹת מַדָּעִיּוֹת׳. הוּא הִבְחִין בֵּין ׳מַדָּע נוֹרְמָלִי׳ שֶׁבּוֹ מַדְּעָנִים פּוֹתְרִים חִידוֹת בְּתַהֲלִיךְ אִינְדּוּקְטִיבִי, וְהוּא רֹב הַמַּעֲשֶׂה הַמַּדָּעִי, לְבֵין רְגָעִים יוֹצְאֵי דֹּפֶן שֶׁל ׳מַדָּע מַהְפְּכָנִי׳ שֶׁנּוֹצָרִים מִתּוֹךְ מַשְׁבֵּר וּמְחוֹלְלִים פָּרָדִיגְמָה חֲדָשָׁה. רְכִיב הַהַפְרָכָה הוּא לְפִי קוּן חֵלֶק קָטָן מְאוֹד מֵהָעֲבוֹדָה הַמַּדָּעִית, וְהוּא מְבַקֵּר אֶת פּוֹפֶּר שֶׁבִּמְקוֹם לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּדָּע הוּא מַמְצִיא לְעַצְמוֹ תֵּאוֹרְיָה אִידֵאָלִיסְטִית שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה הַמַּדָּעִי. אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁקּוֹן הִפְרִיךְ אֶת פּוֹפֶּר, בְּמֻנָּחִים שֶׁל פּוֹפֶּר.
נִכָּר שֶׁהַמֵּתוֹדוֹלוֹג אִבֵּד עִנְיָן וְעֵינָיו הִתְפַּלְבְּלוּ. הַמֵּתוֹדוֹלוֹג סִנֵּן – ״לִי אָמְרוּ שֶׁהוּא דַּוְקָא מַסְכִּים עִם פּוֹפֶּר״.
״כָּךְ אוֹ כָּךְ״, שָׁאַל הַנָּסִיךְ, “אֵיזֶה הֶסְבֵּר נִשְׁאַר בַּסּוֹף, אַחֲרֵי שֶׁחִסַּלְתָּ אֶת כֻּלָּם?”
“עֲדַיִן אַף אֶחָד,” אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג בְּגַאֲוָה מְסֻיֶּמֶת. “אֲבָל זֶה בְּסֵדֶר גָּמוּר. שְׁלִילַת אֶפְשָׁרוּיוֹת הִיא כְּבָר הִתְקַדְּמוּת.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָשַׁב עַל שְׁרַפְרַף קָטָן לְיַד הַלּוּחַ.
“וּמָה אִם צָרִיךְ לָדַעַת עַכְשָׁו, וְלֹא מָחָר?”
“אָה, זֶה בְּדִיּוּק הָעִנְיָן,” אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג, וּפָנָה לְלוּחַ אַחֵר. “כָּהַנְמָן וּטְבֶרְסְקִי הוֹכִיחוּ שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ מָלֵא בְּקִצּוּרֵי דֶּרֶךְ מַטָּעִים. אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים לְמָה שֶׁקַּל לְהִזָּכֵר בּוֹ, לֹא לְמָה שֶׁסָּבִיר. אָז לִפְנֵי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִלָּה, אֲנִי חַיָּב לִבְדֹּק: הַאִם אֲנִי נוֹפֵל כָּרֶגַע בְּהַטָּיַת זְמִינוּת? הַטָּיַת עִגּוּן? הַאִם אֲנִי רַק מְחַפֵּשׂ אִשּׁוּר לְמָה שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתִּי?”
“וְכַמָּה זְמַן לוֹקַחַת הַבְּדִיקָה הַזֹּאת?”
“תָּלוּי,” אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג. “לִפְעָמִים יָמִים. לִפְעָמִים שָׁנִים.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל הַפֶּרַח שֶׁלּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יוֹדֵעַ מִיָּד, בְּלִי לִבְדֹּק אַף הַטָּיָה, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹת אוֹתוֹ כְּשֶׁהֶעָלִים שֶׁלּוֹ נִרְאִים עֲיֵפִים.
“יֵשׁ עוֹד דָּבָר,” הִמְשִׁיךְ הַמֵּתוֹדוֹלוֹג, נִלְהָב עַכְשָׁו. “ווֹלְסְטֶטֶר כָּתְבָה עַל פֵּרְל הַאַרְבּוֹר – הִיא הֶרְאֲתָה שֶׁכָּל הַסִּימָנִים לַתְּקִיפָה הָיוּ שָׁם, מֻסְתָּרִים בְּתוֹךְ הֲמוֹן רַעַשׁ. אָז הַשְּׁאֵלָה הָאֲמִתִּית הִיא לֹא ‘הַאִם יֵשׁ סִימָן’, אֶלָּא ‘אֵיךְ מַבְדִּילִים בֵּין אוֹת לְרַעַשׁ’. וְזֶה,” הוּא הִצְבִּיעַ בְּנִצָּחוֹן עַל הַלּוּחַ, “אֶפְשָׁר לָדַעַת רַק אַחֲרֵי שֶׁהָאֵרוּעַ כְּבָר קָרָה. אָז עַכְשָׁו, כָּל בֹּקֶר, אֲנִי בּוֹדֵק מֵחָדָשׁ אֵיזֶה רַעַשׁ מֵהָאֶתְמוֹל הָיָה בְּעֶצֶם אוֹת.”
“אֲבָל אֶתְמוֹל כְּבָר עָבַר,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בַּעֲדִינוּת.
“נָכוֹן. אֲבָל הַיּוֹם עוֹד לֹא,” אָמַר הַמֵּתוֹדוֹלוֹג, בְּלִי לְהַבְחִין בִּסְתִירָה. “יֵשׁ גַּם הַבְחָנָה חֲשׁוּבָה בֵּין יְכוֹלוֹת לְכַוָּנוֹת. אֲנִי יָכוֹל לָדַעַת בְּדִיּוּק רַב מָה מִישֶׁהוּ מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת – זֶה עִנְיָן שֶׁל מְדִידָה. אֲבָל מָה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת, נִמְצָא רַק בָּרֹאשׁ שֶׁלּוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לִמְדֹּד אֶת זֶה בְּשׁוּם מַכְשִׁיר.”
“אָז אֵיךְ יוֹדְעִים?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.
“לֹא יוֹדְעִים,” הוֹדָה הַמֵּתוֹדוֹלוֹג, לָרִאשׁוֹנָה בְּלִי גַּאֲוָה בְּקוֹלוֹ. “וְלָכֵן חָשׁוּב גַּם לְהַבְחִין בֵּין חִידָה, סוֹד וּמִסְתּוֹרִין. חִידָה – יֵשׁ לָהּ תְּשׁוּבָה, רַק חָסֵר לְךָ פְּרָט. סוֹד – מִישֶׁהוּ יוֹדֵעַ אוֹתוֹ, וְאֶפְשָׁר בְּעִקָּרוֹן לִגְנֹב אוֹתוֹ. אֲבָל מִסְתּוֹרִין… מִסְתּוֹרִין אֵין לוֹ תְּשׁוּבָה מוּכָנָה בִּכְלָל. הוּא תָּלוּי בַּבְּחִירָה שֶׁעוֹד לֹא נֶעֶשְׂתָה, אֲפִלּוּ לֹא בָּרֹאשׁ שֶׁל מִי שֶׁאָמוּר לִבְחֹר.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִבִּיט בַּלּוּחוֹת הַמְּלֵאִים, בָּעִגּוּלִים הַחוֹפְפִים חֶלְקִית, בַּחִצִּים שֶׁהִצְבִּיעוּ זֶה עַל זֶה בְּלִי סוֹף.
“אָז תַּגִּיד לִי,” הוּא שָׁאַל בַּסּוֹף, “כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ צָרִיךְ לָדַעַת מָחָר בַּבֹּקֶר אִם לְפַחֵד אוֹ לֹא, מָה אַתָּה אוֹמֵר לוֹ?”
הַמֵּתוֹדוֹלוֹג עָצַר אֶת הֲלִיכָתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. “אֲנִי… אוֹמֵר לוֹ שֶׁהַשְּׁאֵלָה מְנֻסַּחַת לֹא נָכוֹן.”
“וּמָה קוֹרֶה בֵּינְתַיִם?”
“בֵּינְתַיִם הוּא מְחַכֶּה. וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לַחֲשֹׁב.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן קָם מִשְּׁרַפְרַף. “יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן כֵּלִים כְּדֵי לָדַעַת בְּדִיּוּק לָמָּה טָעִיתָ, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר טָעִיתָ,” הוּא אָמַר בַּעֲדִינוּת, לֹא כְּדֵי לִפְגֹּעַ, אֶלָּא כִּי כָּךְ רָאָה אֶת הַדְּבָרִים. “אֲבָל אַף אֶחָד מֵהַכֵּלִים שֶׁלְּךָ לֹא עוֹזֵר לְמִישֶׁהוּ לָדַעַת מַשֶּׁהוּ לִפְנֵי שֶׁזֶּה קוֹרֶה. אַתָּה תָּמִיד צוֹדֵק מְאֻחָר מִדַּי.”
הַמֵּתוֹדוֹלוֹג לֹא עָנָה. הוּא הִבִּיט בַּלּוּחַ, וְאָז מָחַק אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, כְּדֵי לְהַתְחִיל לְצַיֵּר עִגּוּל חָדָשׁ.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, אוֹהֲבִים כָּל כָּךְ לְוַדֵּא שֶׁהֵם לֹא טוֹעִים, עַד שֶׁשּׁוֹכְחִים לוֹמַר מַשֶּׁהוּ מַסְפִּיק מֻקְדָּם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לִטְעוֹת בּוֹ בִּכְלָל. אֲנִי מַעֲדִיף לִטְעוֹת הַיּוֹם וּלְתַקֵּן מָחָר, מֵאֲשֶׁר לִצְדֹּק אֶתְמוֹל עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁכְּבָר לֹא מְשַׁנֶּה לְאַף אֶחָד.
פרק י׳ – פרקליט השטן
הַכּוֹכָב הַתְּשִׁיעִי הָיָה מְכֻסֶּה בַּשְּׁלָטִים, וְעַל כָּל שֶׁלֶט הָיְתָה כְּתוּבָה טַעֲנָה, וּלְיָדָהּ, בְּאוֹתוֹ כְּתַב יָד בְּדִיּוּק, טַעֲנָה הֲפוּכָה לְגַמְרֵי, עִם קַו עָבֶה שֶׁחוֹצֶה אֶת הָרִאשׁוֹנָה. בָּאֶמְצַע עָמַד אִישׁ עִם זְרוֹעוֹת שְׁלוּבוֹת וּפָנִים חֲמוּצוֹת, שֶׁנִּרְאָה כְּאִלּוּ לֹא חִיֵּךְ כְּבָר שָׁנִים.
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “מָה קָרָה לְכָל הַשְּׁלָטִים הָאֵלֶּה?”
“אֲנִי מַחְלֶקֶת הַבַּקָּרָה,” אָמַר הָאִישׁ, בְּלִי לִשְׁלֹחַ יָד. “אֶצְלֵנוּ קוֹרְאִים לָזֶה גַּם ‘אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא’. הַתַּפְקִיד שֶׁלִּי הוּא לוֹמַר אֶת הַהֶפֶךְ מִמָּה שֶׁכֻּלָּם חוֹשְׁבִים.
“וְזֶה עוֹזֵר?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּסַקְרָנוּת.
“סְטָטִיסְטִית,” אָמַר אִישׁ הַבַּקָּרָה, “אֲנִי צוֹדֵק לִפְעָמִים. לֹא תָּמִיד. אֲבָל לִפְעָמִים.” הוּא כִּמְעַט חִיֵּךְ לְרֶגַע, וְאָז נִזְכַּר לִהְיוֹת מַר. “רַק שֶׁאַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב. זֶה נִכְנַס לַמַּעֲרֶכֶת, מְקַבֵּל מִסְפָּר סִמּוּכִין, וְנִשְׁכַּח.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן נִגַּשׁ קָרוֹב יוֹתֵר. “זֶה בֶּטַח מְתַסְכֵּל מְאוֹד.”
“מְתַסְכֵּל?!” קָרָא הָאִישׁ בְּפִתְאוֹמִיּוּת, וּפָנָיו הֶאְדִּימוּ. “תַּגִּיד לִי, אַתָּה בִּכְלָל בָּחַנְתָּ אֶת הַקּוֹנְסֶפְּצִיָּה שֶׁלְּךָ? יֵשׁ לְךָ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת, וְאַתָּה בָּטוּחַ שֶׁהִיא הַיְּחִידָה מִסּוּגָהּ בַּיְּקוּם? בָּדַקְתָּ אֶת זֶה? נִסִּיתָ לַחֲשֹׁב שֶׁאוּלַי הִיא סְתָם שׁוֹשַׁנָּה רְגִילָה, כְּמוֹ כָּל הַשּׁוֹשַׁנִּים בְּכוֹכָב אַחֵר?”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן נִבְהַל מְעַט מֵהַצְּעָקָה. “לֹא חָשַׁבְתִּי עַל זֶה כָּכָה,” הוֹדָה. “אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת.”
“בְּדִיּוּק!” קָרָא אִישׁ הַבַּקָּרָה בַּנִּצָּחוֹן. “אַתָּה שָׁרוּי בַּקּוֹנְסֶפְּצִיָּה וְלֹא בּוֹחֵן אוֹתָהּ!”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל זֶה רֶגַע, וְאָז הִבִּיט בַּשְּׁלָטִים הַסּוֹתְרִים סְבִיבוֹ, וּבְמִרְמוּר שֶׁיָּשַׁב עַל פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ כְּמוֹ אָבָק יָשָׁן.
“אֲבָל אַתָּה,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בַּעֲדִינוּת, “גַּם אַתָּה שָׁרוּי בַּקּוֹנְסֶפְּצִיָּה. הַקּוֹנְסֶפְּצִיָּה שֶׁלְּךָ הִיא שֶׁכֻּלָּם תָּמִיד טוֹעִים, וְשֶׁאַתָּה תָּמִיד צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַהֶפֶךְ. בָּדַקְתָּ פַּעַם אֶת זֶה? אוּלַי לִפְעָמִים כֻּלָּם צוֹדְקִים, וְדַוְקָא אַתָּה טוֹעֶה כְּשֶׁאַתָּה חַיָּב לְהִתְנַגֵּד?”
אִישׁ הַבַּקָּרָה פָּתַח אֶת פִּיו לַעֲנוֹת, וְאָז סָגַר אוֹתוֹ. הוּא הִבִּיט בַּשְּׁלָטִים שֶׁלּוֹ, וְלָרִאשׁוֹנָה, לֹא הָיָה בָּטוּחַ אֵיזֶה מֵהֶם נָכוֹן וְאֵיזֶה מֵהֶם רַק הָפוּךְ בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת הָפוּךְ.
“אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,” הוּא אָמַר בַּסּוֹף, בְּקוֹל קָטָן בְּהַרְבֵּה מִקֹּדֶם. “אַף אֶחָד לֹא שָׁאַל אוֹתִי אֶת זֶה.”
“כִּי כְּדֵי לִשְׁאֹל אוֹתְךָ,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, “הָיִיתִי צָרִיךְ קֹדֶם לְהַאֲמִין לְמַשֶּׁהוּ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. וְזֶה קָשָׁה, כְּשֶׁאַתָּה תָּמִיד אוֹמֵר אֶת הַהֶפֶךְ, לֹא מְשַׁנֶּה מָה.”
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, חוֹשְׁבִים שֶׁאִם יַגִּידוּ תָּמִיד אֶת הַהֶפֶךְ, הֵם חָפְשִׁיִּים מִכָּל טָעוּת. אֲבָל לְהִתְנַגֵּד לַכֹּל, בְּאֹפֶן קָבוּעַ, זוֹ רַק דֶּרֶךְ נוֹסֶפֶת לִהְיוֹת כָּלוּא – רַק שֶׁהַכְּלוּב הַזֶּה בָּנוּי הָפוּךְ.
פרק י״א – קמ״ן המטרות
הַכּוֹכָב הָעֲשִׂירִי הָיָה מְכֻסֶּה עֲזָרִים. לֹא סִפּוּרִים, לֹא תַּחֲזִיּוֹת, לֹא וִכּוּחִים – רַק תְּמוּנוֹת לַוְיָן, הַדְמָיוֹת, קוֹאוֹרְדִּינָטוֹת, וּמִסְפָּרִים קְטַנִּים לְצַד כָּל קַו. אִישׁ קָפוּץ וַחֲסַר סַבְלָנוּת יָשַׁב מוּל שֻׁלְחַן שִׂרְטוּט וְקָרָא אֵלָיו הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּרֹגַע, כְּאִלּוּ צִפָּה לוֹ.
“שָׁמַעְתִּי מֵהַמַּפְעִיל שֶׁלִּי,” אָמַר הָאִישׁ בְּלִי הַקְדָּמוֹת, “שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ דְּבָרִים עַל הַכּוֹכָב שֶׁלְּךָ. בּוֹא נְדַבֵּר.”
“אַתָּה רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ עַל הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּשִׂמְחָה. “הִיא וְרֻדָּה, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבָּעָה קוֹצִים, ו—”
“לֹא,” קָטַע אוֹתוֹ הָאִישׁ, לֹא בְּגַסּוּת, אֶלָּא בַּאֲדִישׁוּת גְּמוּרָה. “תַּגִּיד לִי, הַחַלּוֹן בַּבַּיִת שֶׁלְּךָ – בְּאֵיזוֹ זָוִית הוּא פּוֹנֶה? הַקִּיר שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו – מָה עֹמֶק הַבֵּטוֹן? יֵשׁ מַרְתֵּף? כַּמָּה מֶטֶר מִתַּחַת לִפְנֵי הַקַּרְקַע?”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הִתְבַּלְבֵּל. “אֲנִי… אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לַעֲנוֹת עַל זֶה. לָמָּה זֶה חָשׁוּב?”
“אֲנִי אִישׁ הַיְּעָדִים,” אָמַר הָאִישׁ, וְסִמֵּן מַשֶּׁהוּ עַל הַשִּׂרְטוּט. “אֲנִי צָרִיךְ לָדַעַת בְּדִיּוּק אֵיפֹה כָּל דָּבָר נִמְצָא. רַק אֵיפֹה, וּבְאֵיזוֹ זָוִית, וּבְאֵיזֶה עֹבִי.”
“וְלָמָּה אַתָּה צָרִיךְ אֶת כָּל זֶה?”
“אֲנִי צָרִיךְ לְהָכִין הַרְבֵּה מְאוֹד יְעָדִים, וּמַהֵר. אֲנִי חֵלֶק מֶרְכָּזִי בְּתִשְׁלֹבֶת אֵשׁ מוֹדִיעִין.”
“מָה זֶה תִּשְׁלֹבֶת אֵשׁ מוֹדִיעִין?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.
“זֶה לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁתֵּדַע,” אָמַר הָאִישׁ בְּפַשְׁטוּת, לֹא כְּדֵי לִפְגֹּעַ, אֶלָּא כִּי בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה לוֹ אִכְפַּת אִם הַנָּסִיךְ יָבִין. “אַתָּה רַק צָרִיךְ לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת הַטֶּכְנִיּוֹת.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עָמַד שָׁם רֶגַע אָרֹךְ, מַרְגִּישׁ קַר בַּבֶּטֶן בְּלִי לָדַעַת בְּדִיּוּק לָמָּה.
“כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּגַשְׁתִּי עַד עַכְשָׁו,” הוּא אָמַר לְבַסּוֹף, “רָצוּ לָדַעַת מַשֶּׁהוּ עַל הַסִּפּוּר שֶׁלִּי, גַּם אִם לֹא הֵבִינוּ אוֹתוֹ, גַּם אִם עִוְּתוּ אוֹתוֹ. אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא שׁוֹאֵל עַל הַסִּפּוּר. אַתָּה רַק רוֹצֶה לָדַעַת בְּדִיּוּק אֵיפֹה הוּא עוֹמֵד, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל…” הוּא לֹא יָדַע אֵיךְ לְסַיֵּם אֶת הַמִּשְׁפָּט.
“כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהָכִין אֶת בַּנְק הַמַּטָּרוֹת שֶׁלִּי,” אָמַר הָאִישׁ בְּשֶׁקֶט, וְחָזַר לְשִׂרְטוּט שֶׁלּוֹ.
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן הָלַךְ מִשָּׁם לְאַט, מַבִּיט לְאָחוֹר פַּעַם אַחַת, בְּלִי לוֹמַר שָׁלוֹם.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב לְעַצְמוֹ, לִפְעָמִים מוֹדְדִים הַכֹּל בְּסֶנְטִימֶטְרִים וּבְזָוִיּוֹת, וּמַצְלִיחִים לָדַעַת הַכֹּל עַל מָקוֹם, בְּלִי לִשְׁאֹל אַף פַּעַם לָמָּה הוּא חָשׁוּב, וּלְמִי. זֶה מַפְחִיד יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר שֶׁרָאִיתִי בֵּין הַכּוֹכָבִים.
פרק י״ב – כוכב הלכת יבשה
הַכּוֹכָב הָאֶחָד־עָשָׂר לֹא הָיָה דּוֹמֶה לְשׁוּם כּוֹכָב אַחֵר שֶׁרָאָה הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. לֹא הָיוּ בּוֹ אַנְטֵנוֹת, לֹא מָסַכִּים, לֹא לוּחוֹת, לֹא שִׂרְטוּטִים. רַק אֲדָמָה יְבֵשָׁה, מְבֻתֶּרֶת בִּסְדָקִים, שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל בֹּץ, גְּרוּטָאוֹת וַהֲרִיסוֹת. אִישׁ עִם כּוֹבַע רָחָב שֶׁיָּשַׁב עַל אֶבֶן וְחִכָּה, כְּאִלּוּ יָדַע שֶׁהַנָּסִיךְ הַקָּטָן יַגִּיעַ בַּסּוֹף.
“שָׁלוֹם,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן. “אַתָּה גַּם עוֹסֵק בְּמוֹדִיעִין?”
“אֲנִי?” צָחַק הָאִישׁ. “אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה זֶה מוֹדִיעִין וּבִשְׁבִיל מָה זֶה טוֹב״.
הוּא נִקָּה אֶת גְּרוֹנוֹ וְהִתְיַשֵּׁב נוֹחַ יוֹתֵר. אֲבָל בּוֹא אֲסַפֵּר לְךָ מָה נוֹתְנִים אַנְשֵׁי מוֹדִיעִין. ״אַנְשֵׁי מוֹדִיעִין הֵם כְּמוֹ פָּרָה!״ אָמַר.
״אֲנִי אוֹהֵב יוֹתֵר כְּבָשִׂים״ מִלְמֵל הַנָּסִיךְ, אֲבָל אִישׁ הַיַּבָּשָׁה כְּבָר הִמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ:
“תַּגִּיד לִי,” אָמַר, “מָה נוֹתֶנֶת פָּרָה?”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל זֶה בִּרְצִינוּת. “חָלָב,” אָמַר בְּבִטָּחוֹן.
“בִּשְׁבִיל חָלָב,” אָמַר אִישׁ הַיְּבֵשָׁה, “מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לָקוּם כָּל בֹּקֶר, וְלַחֲלֹב אוֹתָהּ. הַפָּרָה לֹא נוֹתֶנֶת חָלָב. לוֹקְחִים מִמֶּנָּה חָלָב, בַּעֲבוֹדָה קָשֶׁה.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב שׁוּב. “אָז בָּשָׂר?”
“בִּשְׁבִיל בָּשָׂר,” אָמַר אִישׁ הַיַּבָּשָׁה, “מִישֶׁהוּ צָרִיךְ לִשְׁחֹט אוֹתָהּ. גַּם אֶת זֶה לֹא נוֹתְנִים לְךָ. גַּם אֶת זֶה לוֹקְחִים, בְּכֹחַ.”
“אָז מָה הִיא כֵּן נוֹתֶנֶת?” שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, כְּבָר קְצָת חֲסַר סַבְלָנוּת.
אִישׁ הַיְּבֵשָׁה חִיֵּךְ חִיּוּךְ עָיֵף, כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁאָמַר אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה פְּעָמִים רַבּוֹת מִדַּי. “פָּרָה נוֹתֶנֶת חָרָא. זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהַפָּרָה נוֹתֶנֶת מֵעַצְמָהּ, בְּלִי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹד בִּשְׁבִיל זֶה. כָּל הַשְּׁאָר – הֶחָלָב, הַבָּשָׂר – זֶה לֹא מָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת. זֶה מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ לוֹקֵחַ מִמֶּנָּה.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן יָשַׁב עַל הָאֲדָמָה הַיְּבֵשָׁה וְחָשַׁב עַל כָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁכְּבָר בִּקֵּר בָּהֶם: הָמַפְעִיל עִם הַפִּנְקָס, הַמַּאֲזִין עִם הָאָזְנִיּוֹת, אִישׁ הַוִּיזִינְט עִם הַטֵּלֶסְקוֹפּ, אִישׁ הָאוֹסִינְט עִם הַמִּסְפָּרַיִם, אִישׁ הַהַעֲרָכָה בַּמִּשְׂרָד הָאָפֵל, הָעֲרַבִּיסְט עִם הַקָּפֶה הַשָּׁחֹר, אִישׁ הַמִּבְצָעִים עִם הָאֶבֶן, אִישׁ הַסַּיְבֶּר עִם הַמָּסָךְ הַכָּחֹל, הַמֵּתוֹדוֹלוֹג עִם הַלּוּחוֹת, אִישׁ הַבַּקָּרָה עִם הַשְּׁלָטִים הַהֲפוּכִים, אִישׁ הַיְּעָדִים עִם הַשִּׂרְטוּטִים.
“אָז כָּל מָה שֶׁאָסַפְתִּי בַּדֶּרֶךְ,” אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְאַט, “כָּל הַדִּוּוּחִים, וְהַהַעֲרָכוֹת, וְהַשִּׂרְטוּטִים – זֶה רַק ה… ” הוּא הִסֵּס.
“זֶה רַק הַחֹמֶר הַגָּלְמִי,” אָמַר אִישׁ הַיַּבָּשָׁה, לֹא בְּלִי חֶמְלָה. “מִישֶׁהוּ צָרִיךְ עֲדַיִן לָקוּם בַּבֹּקֶר, וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ. אַחֶרֶת הוּא נִשְׁאַר בְּדִיּוּק עִם מָה שֶׁנּוֹתֶנֶת הַפָּרָה: עֲרֵמָה, בַּשָּׂדֶה, שֶׁאַף אֶחָד לֹא בִּקֵּשׁ.”
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָשַׁב עַל הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלּוֹ, וְאֵיךְ מֵעוֹלָם לֹא צָרִיךְ הָיָה לֶאֱסֹף עֲלִיָּה מוֹדִיעִין כְּדֵי לָדַעַת שֶׁהִיא זְקוּקָה לַמַּיִם. הוּא פָּשׁוּט יָדַע, כִּי טִפֵּל בָּהּ בְּעַצְמוֹ, יוֹם אַחֵר יוֹם.
“אוּלַי,” הוּא אָמַר בַּסּוֹף, קָם מֵהָאֲדָמָה, “הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁבֶּאֱמֶת נוֹתֵן עֵרֶךְ, הוּא לֹא מָה שֶׁאוֹסְפִים עַל מַשֶּׁהוּ. זֶה מָה שֶׁעוֹשִׂים בִּשְׁבִילוֹ אַחֵר כָּךְ, מִתּוֹךְ אִכְפַּתִּיּוּת.”
אִישׁ הַיַּבָּשָׁה לֹא עָנָה. הוּא רַק הִבִּיט בְּנָסִיךְ הַקָּטָן הַהוֹלֵךְ, וְתָהָה אִם יֶלֶד קָטָן כָּל כָּךְ הֵבִין הָרֶגַע דָּבָר שֶׁלָּקַח לוֹ שָׁנִים שְׁלֵמוּת לִלְמֹד.
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים, חָשַׁב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּשֶׁהִמְשִׁיךְ הָלְאָה, מַבִּיט בְּכָל הַכּוֹכָבִים הָרַבִּים שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו כְּמוֹ נְקֻדּוֹת אוֹר קְטַנּוֹת וּרְחוֹקוֹת, אוֹסְפִים וּמוֹדְדִים וּמְנַתְּחִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, וְכִמְעַט תָּמִיד שׁוֹכְחִים שֶׁאֵין שׁוּם עֵרֶךְ בְּלָדַעַת דְּבָרִים עַל דְּבָרִים אִם אַתָּה לֹא מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם. ״הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת״, אָמַר לְעַצְמוֹ הַנָּסִיךְ, ״מִתְגַּלִּים רַק כְּשֶׁעוֹשִׂים״.
כתיבת תגובה