כשדוד המלך ניסה לחפור ולהגיע לקרקע הכי ראשונית ובתולית, זו שאיש לא היה בה לפניו, הוא חופר וחופר ואז מגלה שם חרס שכובש את התהום¹. כמעט אלפיים שנים לפני שהמציאו את הארכיאולוגיה, הדימוי החז״לי הזה מגלה שכמה שלא נחפור נגלה תמיד שמישהו היה שם לפנינו. המדרש עוסק גם במחיר של לנסות לחפור מעבר לגבולות הניסיון האנושי – כשדוד מנסה להרים את החרס האחרון הכאוס שוטף את העולם ומאיים להטביע אותו.

ו׳ החיבור בינינו לבין מי שהיה לפנינו נמצאת בבסיס הקיום. זה רעיון כל כך מרכזי שממש מפתיע שהתורה לא מתחילה גם, נניח, מ-״ובראשית״. הספר של יהודה אטלס שיצא ב-1977 עם האיורים האיקוניים של דני קרמן, לא נקרא ״הילד הזה הוא אני״. הוא נקרא ״והילד הזה הוא אני״. הוא נפתח בוי״ו החיבור, כאילו באמצע משפט, כאילו מישהו כבר דיבר לפניו ועכשיו הילד רק מוסיף את חלקו. זו אולי הצהרת העצמאות הכי מפורסמת של הפרט בתרבות הישראלית, והיא מתחילה במילת קישור.

הילד של כולם

ספרות הילדים העברית מראשיתה עסקה באובססיביות בתופעה של ילדים בלי מבוגרים. פלוטו וגדי, שמונה בעקבות אחד (ילד העיר שמגיע לקיבוץ כדי להציל את הלאום), חסמב״ה ועוד. שאלת חבורת ועצמאות הילדים איננה יחודית לישראל אבל יש לה גוון ישראל מאוד ייחודי. בזמן שבעולם מלקקים את פצעי מלחמת העולם השניה עם ״בעל זבוב״ בישראל חולמים על חברת ילדים שהמבוגרים לא מקלקלים אותה.

הילד הוא לבנת היסוד של החברה. העיסוק בילד ובילדות הוא עיסוק בתיאור ועיצוב אחד מיסודות החברה ולכן אפשר לראות בספרות של חברות שונות את המרכזיות של הילדים. במונחים אנתרופלוגיים אפשר לטעון שהילד הוא גם דגם של החברה אבל גם דגם בשביל לעצב את החברה. בספרות הילדים האמריקאית למשל, לפחות החל בספריו של מארק טווין, הילד הוא מבט על הגבולות של הסדר החברתי שאמריקה התאמצה כל כך לכונן. האקלברי פין בורח מה״ציוויליזציה״ אל הנהר, והוא בורח לבד. תום סויר מצוי במתח שבין הסדר ההורי והנהר שקורא לו להיות ילד כמו פין, אבל הוא שב לבסוף אל חיק החברה. אצל ד״ר סוס, כשאמא יוצאת מהבית נוצר ואקום, ולתוכו נכנס חתול תעלול והכאוס שהוא מביא. ההורים בשני המקרים הם הסדר, לטוב ולמוטב.

בספרות הילדים העברית המבוגר לא פעם נעלם לגמרי. זה היה שיקוף של אידאולוגיה מהפכנית שניסתה לבנות יהודי ואדם חדש לגמרי, והילד היה הדף החלק שעליו נכתב העתיד. הקבוצה לא מרדה בהורים. היא החליפה אותם. בחסמבה, למשל, אין שום מרד. חבורת סוד מוחלט בהחלט מקבלת את משימותיה מראש הבולשת, והיא לא בורחת מהסדר. היא הזרוע הרעננה של הסדר החדש.

כדאי לעצור רגע ולהשוות לשביעייה הסודית של אניד בלייטון, כי על פני השטח מדובר באותו סיפור: חבורה, סיסמה, מקום מפגש סודי, פושעים. אבל השביעייה הסודית היא מועדון. מערכת המעמדות הבריטית לא פוסחת על השביעיה. היא נפגשת במחסן בקצה הגינה, ההורים בבית ששותים תה, ובסוף מעבירים את הפושע לשוטר ונכנסים לאכול. חסמבה היא יחידה. יש בה מפקד, יש בה דרגות, ויש לה לאום, אין בה ממש מעמדות.
וזה מגיע עד הספרים לגיל הרך. ב״תירס חם״ ילד יוצא לרחוב עם תוף ושיר, ואחריו נאספת שיירה של ילדים, כל אחד עם הצליל שלו. כשמתברר שאין תירס, ההבטחה של המנהיג קורסת והחבורה נמצאת במשבר. אין הורה בסביבה שיציל את המצב, אבל מהמכונה יוצא סבא. הזקן הוא מבוגר שכבר יצא ממעמד המבוגרים. הוא מחוץ למעגל העבודה והסמכות, קרוב לילדים יותר מאשר להוריהם. המבוגר היחיד שמותר לו להיכנס לסיפור הוא מבוגר שאיבד את כוחו.

וחשוב לשים לב לתאריך: ״תירס חם״ למרות הנוסטלגיה, יצא רק ב-1978, שנה אחרי אטלס. שני הספרים עמדו באותו מדף, באותו גן, באותו ערב לפני השינה. העימות הגדול של שני עברי הישראליות במפנה הדרכים.

וכשהגעתי ל-77׳

על הנייר, אטלס הוא המהפך. הוא מחליף את השפה הגבוהה של ספרות הילדים בשפת יום-יום. הוא מחליף את ה״אנחנו״ ב״אני״. והוא מחליף את השדות, הרפת והקיבוץ של פלוטו ופרפר נחמד בבנייני העיר שנבנו בתנופה של שנות ה-50׳ וכבר עמדו מקולפים בשנות ה-70׳. האיורים של קרמן מעצימים את זה: כל עמוד בנוי כחזית של בית משותף, עם חלונות מסביב לשיר ודמויות שמציצות מהם. זה ספר עירוני במפגיע. הישראלי העירוניסט נולד.

וזה קורה באותה שנה שבה מתחלפת גם ההגמוניה הפוליטית, ואיתה נזנחת ההנחה שמרכז הכובד של הישראליות נמצא בהתיישבות. קל לשרטט קו ישר: מהקולקטיב אל הפרט, מהקיבוץ אל העיר, ממפא״י אל הרוויזניוסטים. אבל הקו הזה ישר מדי, והספר עצמו מסרב לו.

אטלס גדל במושב עין עירון להורים חקלאים. כשכתב שנים רבות אחר כך על ילדותו, הוא תיאר את הוריו כבני דור סגור ודיסקרטי, מעין ארץ לא נודעת, שאיתה לא החליף הרבה מעבר להוראות ולנזיפות. אפשר לקרוא את ״והילד הזה הוא אני״ כתיקון של הפער הזה. אטלס לא סוגר את הפער בין הורים וילדים, הוא מנסה להכניס את ההורים בחזרה לעולם הילדים. המהפכה הושלמה, אפשר לנוע הלאה.

הקיבוץ האנכי

במבט ראשון החלונות של קרמן הם עירוניות טהורה: בית משותף, שכנים, צפיפות. אבל אם מסתכלים שוב, זו דיאגרמה של משהו אחר. הילד, ה״אני״, עומד במרכז העמוד, וסביבו, מכל כיוון, יש עיניים. הבית המשותף של קרמן הוא קיבוץ אנכי. הקולקטיב לא נעלם. הוא איבד את האידאולוגיה שלו, את חדר האוכל ואת אסיפת החברים, ושמר על הרכיב הקולקטיבי הדחוס.

לכאורה, בעיר, כפי שניסח גאורג זימל, מראשוני הסוצילוגיה, מופיעה לראשונה הזרות והיכולת להיות בעצמך ״הזר״. הזר הוא מי שנמצא בתוך הקבוצה ואינו שייך לה, קרוב ורחוק בו בזמן. הזרות היא החרדה ההורית המרכזית בעיר – שהילדים יפגעו מהאדם הזר והלא מוכר. כשהילד הזה מבקש שאנשים זרים, מכאן וממקומות אחרים, שיידעו שיש בעולם ילד אחד ויחיד, הוא אימץ מזימל את הדחף לייחוד, אבל ויתר לגמרי על ההגנה והפחד של הזר. הוא לא מתגונן מפני הזרים. הוא פונה אליהם. בהתיישבות, במושב ובקיבוץ, ההכרה הייתה מובנת מאליה, ועכשיו צריך לבקש אותה. אבל הילד מבקש אותה מזרים בביטחון מוחלט שהמבט שלהם אוהד.

וזה הדבר ששרד את המהפך. לא הקולקטיב ולא האידאולוגיה, אלא אמון מובנה בעולם הרחב. אצל טוויין הזר הוא איום. אצל ד״ר סוס הזר שנכנס הביתה מביא כאוס. אצל אריך קסטנר המבוגר הזר הוא הפושע. אצל אטלס הזר הוא קהל. המבוגר בספרות הישראלית עבר מהגורם המפעיל (חסמבה), דרך שוליים מצילים (הסבא), אל תפאורה וקהל (החלונות). בשום שלב הוא לא נעשה אויב, ובשום שלב גם לא נעשה באמת סמכות. אין מדינה, כבר אמרנו.

ו-אלה

ולכן, ״והילד הזה הוא אני״ הוא גם הסמל של השינוי וגם המנגנון שמקבע את מה שלא השתנה. הוא הכניס לתרבות הישראלית את הפרט, את השפה היומיומית, את העיר ואת הרגש הקטן, העלבון והקנאה וה״אני רוצה שפתאום״. אבל הוא הכניס את כל אלה בתוך מסגרת שבה ה״אני״ מתקיים כשתמיד רואים אותו ותמיד רואים את כולם. אין פרטיות, תרקדו. אם תרצו – הישראלי לא השתחרר מהקבוצה. הוא עבר מהקבוצה כמסגרת לקבוצה כקהל.

וזה אולי מסביר למה המהפך שלנו תמיד חלקי. אינדיבידואליסטים שלא יודעים להיות לבד, עירוניים שמדברים עם זרים באוטובוס, מורדים שאין להם במי למרוד, כי המבוגרים מזמן ירדו מהבמה ונשארו במקרה הטוב מציצים מן החלונות. ישראל שייכת לילדים.

וזה מחזיר אותנו לאות הראשונה. ״והילד הזה הוא אני״ הוא המשך של משפט קודם. ה״אני״ אף פעם לא מתחיל משפט. תמיד מישהו דיבר קודם. והילד הזה הוא כמובן לא אני. הילד הזה הוא אנחנו.

1. ירושלמי סנהדרין י ב, כאן בתרגום ↩︎