ביום שישי הראשון של המלחמה, בערך שעה לפני שקיעת החמה יצאתי מהקריה. על הגשר דידה חייל שהיה נראה פצוע, לבוש מדים טקטיים קרועים ומלוכלכים, רגל אחת בנעל צבאית והשנייה חבושה ונתונה בכפכף. הוא בקושי הצליח ללכת עם תיק מלא ציוד שהיה נראה כבד מדי. כששאלתי אותו מה שלומו, הוא לא הבין למה אדם זר (בצה״לית: קצין) פונה אליו. לקחתי ממנו את התיק והוא סיפר שהוא מגדוד 51, שהם בדיוק יצאו מהקרבות. סיפר בשוויון נפש שחברים שלו נהרגו, ושהם הרגו הרבה מחבלים, ושהוא נפצע כשהוא נפל מאיזה בזנ״ט ושהמפקדים שלו שלחו אותו ביום שישי אחר הצהרים הביתה מכיסופים לטבריה שיסתדר איכשהו, אבל שהוא לא יודע אם יש אוטובוסים עכשיו.

שלחתי כמה הודעות ובערך תוך 15 דקות אנשים טובים מצאו מתנדב שלקח אותו הביתה. היה ניכר שהוא די המום ולא הבין למה אנשים עצרו לעזור. למי שחי בישראל באותם ימים זה היה ברור לגמרי שזה מה שעושים – שכל המדינה הזאת רק מנסה למצוא כל סדק כדי להושיט דרכו יד. אבל החיילים שעמדו בלב הסערה לא ידעו את זה. למרות שהוא היה הדבר עצמו, באותו זמן הוא לא יכול היה להבין מה השתנה כאן בזמן שהוא נלחם.

הקצר במוח

ליורם עשת שנפצע אנושות בראשו במלחמת יום כיפור יש משל מחריד בתחילת הספר שלו ״אדם הולך הביתה״ על המשמעות של פציעת ראש. כל פצועי הגוף יודעים מה הם איבדו, ויודעים פחות או יותר מה הם יכולים ומה הם אינם. ההשוואה בינם לבין שאר האדם ובינם לבין עצמם טרם הפציעה נראית לעין. אבל פצועי הראש הם כמו עטלף שנתקלים בקירות של מערה חשוכה ובאופן הזה ממפה את מה שנשאר ומה שנפגע. אין לעטלף באמת מפה של ׳איך זה אמור להיות׳ ולכן כל חייהם פצועי הראש ממשיכים למפות את המערה כדי להבין.

אני רוצה להשתמש במשל הזה כי בעצם כולנו עטלפים פגועי ראש. פגיעת הראש שלנו קשורה לטראומה הקולקטיבית שעברנו. הטראומה הזו חתכה מהתודעה המשותפת שלנו רכיבים מסוימים וסללה נתיבים חדשים. כמעט ואין לנו דרך להבין מה איבדנו ומה נסלל כאוטוסטרדה מבוטנת בליבה של שמורת הטבע של הנפש. ומאחר שהדרך כבר סלולה נראה לנו שככה חשבנו מאז ומעולם, אבל האמת היא שמתוך חוסר היכולת לשאת את הכאב ובייחוד הכאב ואי הוודאות שבמגע עם מורכבות, התחלנו לעשות קיצורי דרך.

האיש שלא היה שם (כי הוא היה שם)

ופה ושם אנחנו מקבלים רסיסים של המפה של הנפש שלנו כפי שהיתה קודם למלחמה. הצצה כזו קיבלנו השבוע מהמקום הכי מפתיע שיכול להיות בראיון של אבינתן אור בעובדה. מי היה מאמין שאת חתיכת מפת האוצר נדלה דווקא מתוך המנהרות של עזה, כמו סיפור פנטזיה שבו הרכיב האחרון של הכתר מוחבא דווקא תחת כסאו של הרשע.

כשחושבים על זה, אבינתן לא עבר את ה-7.10. כלומר הוא בוודאי עבר אותו פיזית באופן הכי מזעזע שאפשר לדמיין, אבל את ה-7.10 כמושג קולקטיבי, הנובע מהעיבוד שאנחנו עשינו יחד ליום הזה הוא כמעט ולא חווה, לפחות לא ברגעי העיצוב שלו. ומאחר שהוא לא עבר את העיבוד המשותף אנחנו מגלים אצלו שמורת טבע של שפיות שכמעט כולנו איבדנו.

מורכבות

השפיות הזו, בעיני, מתגלית בכמה דברים שנראים לו פשוטים ומובנים מאליהם: מורכבות ואחריות ותכנון וחמלה. כל הראיון איתו, נושא אחרי נושא, אבינתן מחזיק מורכבות ביחס לאנשים וביחס לחיים שהיא מפעימה. הוא יכול לא להסכים עם המפגינים ובכל זאת להודות להם. הוא יכול לתאר את תנועות הנפש הדקות שלו שהוא רוצה לחזור כבר, ובוודאי רוצה בעסקה, אבל גם מתנגד לה. הוא יכול לשנוא אותם, את החמאס, לרצות ״ל*יין אותם״ כדבריו, אבל גם לחוס על חוסאם שלא יפגעו בו. הוא יודע להגיד שהם בני אדם שם, שיש אפילו שותפות של שוכני תת הקרקע, שובים וחטופים, אבל גם להגיד שהחמאסניקים הם בני מוות. הוא אוהב את ההורים שלו אבל בוחר בדרך חיים אחרת, ועדיין הכי מכבד אותם בעולם. הוא מדבר עם אלוהים כמו שדיברו איתו בתנ״ך, כמו שדיבר איתו חוני המעגל אבל מזכיר לו, שלא ישכח, שלא בטוח שזה ימשיך ביניהם.

ואנחנו? המורכבות היא האימה של הפוסט-טראומטיות. הכל צריך להיות ברור במהירות הבזק. הנפש הפצועה חורצת בעצמה את קיצורי הדרך כדי שהיא לא תצטרך להשתהות ברגע הסכנה. אין מקום להתלבט, אין מקום לשקול לכאן או לכאן. הכל כבר בהיר וידוע מזמן. אימצנו קוטביות מוחלטת, נטולת רוחב: זה או "את כולם עכשיו" או "להכריע את חמאס עכשיו". אין אמצע ואין מרחב. מפלגות האחדות צוללות גם הן אל מתחת לאחוז החסימה.

אחריות

אבינתן, שהוא הגרסה הכי טובה של אנחנו של פעם, גם לא מפחד לקחת אחריות. הוא יודע להגיד ״לא אשמת אף אחד אחר. זו אשמתי שנתפסתי״ על נסיון הבריחה שלו. לקחת אחריות מבחינתו זה לא דבר שהופך בלתי נסבל. הוא לא חייב לזרוק את האחריות על מישהו אחר.

אנחנו, כידוע, איבדנו את היכולת לקחת אחריות. זו לא בעיה של איש אחד. יש 50 דרכים לא לקחת אחריות. אנחנו בוודאי יכולים לסלף, להמציא תיאוריות קונספירציה. אנחנו גם יכולים להטביע את האחריות מתוך לקיחת אחריות. לפעמים כשאנשים סביבי מזכירים את המילה הזו אני ממלמל ״אין למילה הזו משמעות בישראלית״. כמעט כמו נניח המילה אסטרטגיה. רוב הגורמים שעושים עכשיו קריירה שניה על "לקיחת אחריות", כמעט תמיד מתייחסים ל-7.10 כאל תקלה או תאונה. אם רק מישהו היה מקשיב למישהו, הכל היה משתנה. הבעיה היא שלקיחת אחריות על "פספוס" נקודתי, היא בעצם התנערות מאחריות עמוקה.

חלק מדהים באחריות של אבינתן היא היכולת שלו להתבונן אל תוך עצמו. הלוואי והיינו מרשים לבכירי צה״ל, אמ״ן והדרג המדיני את החמלה הזו שתעזור להם לנסות להבין ״מה באמת חשבנו״? מה תעתע כל כך במחשבתנו וסימא את עינינו? למה רצינו כל כך לא לראות.

תכנון

בלב המאפליה יושב יהודי-ישראלי ומתכנן את בריחתו. הוא מנהל את הזמן, בונה יכולות כדי להגיע למטרה המקווה. הוא יודע מתי להשהות, איך להסוות. הוא יודע שזה לא ״כולם עכשיו״, אפילו לא ״אני עכשיו״, אלא ״אני כשאפשר יהיה, כשהתנאים יבשילו״. שני גורמים שלא היו ב-7.10 שימרו את מעט היכולת לתכנן בישראל – אבינתן אור, וחיל האוויר. אנחנו, שאר האדם, לעומת זאת, שרפנו את מעט שומני התכנון שנותרו לנו והפכנו אותם למסת שריר. לנפש הטראומטית אין יכולת להשהות, וקשה לה לכן גם לתכנן. מאוד לא פשוט לחכות, ונשבר כל רגע לרסיסים.

חמלה

אבינתן מתבונן על הציבוריות הישראלית באופן אוהב. הוא מתוח על פני הנימים הסמויים שבין שילה ובין הנובה וסצינת הטראנס, ובין תל אביב ואנבידיה, חיבורים שהם בלתי אפשריים בעינינו. בזמן שאנחנו מנתחים ניתוחים גיאופוליטיים שבלוניים, הוא חי בתוך רוחב של אפשרויות שמאפשר לו להגיד "אני מבין את המנגנונים, ותודה על מה שעשיתם בשבילי".

החמלה, לא חמלה אידאולוגית, חמלה פשוטה, אנושית, היא חוט מקשר – בין היכולת לקחת אחריות, בין היכולת לתכנן, והיכולת לשאת את המורכבות. הלוואי והיתה לנו חמלה כזו כלפי אלו שכשלו בתפקידם. לו היתה בנו היינו יכולים לנסות להבין איך זה קרה לנו. אבל שוב אין לנו את היכולת להשתהות, להחזיק את המורכבות הזו לנסות להבין כיצד היינו שיכורים כל כך. יש אשמים וזה ברור והם אשמים כי הם רעים וכושלים, ובאשמתם הם מסירים את האחריות מכולנו. הנפש הפוסט טראומטית לא יכולה לשאת את כל אלו.

האם נוכל לחזור להיות אנחנו

היכולות האלה של אבינתן אינן איזו המצאה פרטית שלו. הוא אולי מצטיין בהן אבל מדובר בכישורים שהיו אצלנו כולנו לפני השביעי באוקטובר, ושאותן איבדנו בתוך סחרור הטראומה, שאבינתן פשוט לא היה שותף לו.

אבינתן, בדיוק כמו אותו חייל מגדוד 51 בתל אביב, הוא קפסולת זמן של הנפש הישראלית והוא מביא לנו חתיכת מפה שעוזרת לנו למפות את המערה המנטלית שלנו. אבל אנחנו צריכים לשחרר את הרצון לחזור להיות כמו שהיינו כי אין אפשרות כזו. האנחנו הזה כבר לא קיים, ולכן לעולם לא נשוב להיות מה שהיינו. ספק אם אנחנו רוצים לשוב, ואנחנו לא יודעים לאן לשוב. אבל אם נראה את פיסת המפה הזו, אנחנו כן יכולים לפחות לעשות את ההשוואה ולצמוח מכאן.