בסוכות הלכנו עם הגדול, באיחור כמובן, לאודיסאה של נולן. אני בטח לא הראשון שכותב את התובנות הבאות, בטח לא במפוזר אבל נדמה לי שיש בהן ערך. כך או כך, בבלוג שנקרא על שם אודיסאה אחרת, וכל האודיסאות הרי מקור אחד להן, אי אפשר להתעלם.
יש קו ביקורת שחוזר בקרב רבים על הסרט: חוסר הריאליזם שלו. הסוס הטרויאני נראה עשוי לעילא ולא כמו ערימת קורות שחבורת לוחמים הרכיבה בחיפזון מהאוניות שפירקו; השחקנים אינם תיאור אתני המייצג את תושבי אגן הים התיכון אלא מדגם המייצג את תרבות ה-PC של החוף המערבי בארצות הברית; האוניה היא בכלל אוניה ויקינגית. אל דאגה, אף אפוס הוליוודי על העולם העתיק לא היה נאמן להיסטוריה. למעשה, ספק אם הומרוס שחי מאות שנים אחרי טרויה, ידע איך נראה העידן של אגממנון ואודיסאוס. ולמרות כל זאת, ברור לעין שבסרט הערבוב הזה איננו מקרי.
אנכרוניזם במפגיע
אָנַכְרוֹנִיזְם מש:
מילון אבניאון
- מעתק זמן; שִיוּך דָבָר לתקופה שאינו שַיָיך להּ, טעות בזמן: השלכת תובנות של התקופה המודרנית על העבר הרחוק היא אנכרוניזם
- מנהג או השקפה שנתיישנו
- (בספרות) שיבוץ לשון מאוחרת, מודרנית, בתוך טקסט של לשון קדומה. לעיתים ישנו מידע שמסגיר את העובדה שהמספר חי לאחר המתואר
- ביצירה, אי התאמה בין סדר האירועים כפי שקרו במציאות ובין הסדר בו הם מופיעים ביצירה.
האנכרוניזם המתואר הוא במפגיע. כדאי לזכור בדמות הבמאי המדובר – נולן ריסק בעבר בוינג 747 אמיתי כדי לא להסתפק באפקט ממוחשב, והטיס ספיטפיירים משנות ה-40 מעל תעלת למאנש. אם נולן בונה סוס שנראה כמו תפאורה, זו לא עצלות. זה טיעון.
והטענה היא בפשטות: תקשיבו חברים, זה לא סיפור שקרה לפני 3,200 שנים. אנחנו מדברים עלינו, אלו שחיים עימנו היום ובעולם שאנחנו חיים בו. נולן נוטע את כל המערך הסיפורי שמקורו ההיסטורי כאלף ומאתיים שנים לפני הספירה במערכת האמונות של המאה ה-21 ובמערכת השאלות של השנים שלנו, ובאופן בוטה מאוד. וכדי לסמן לנו שהוא יודע כמה זה בוטה, הוא בונה גם את התפאורה ככזו. המרחק מאפשר לנו לראות את עצמנו בלי להתגונן, האנכרוניזם מחייב אותנו לפרש. אם תרצו, זה איננו סרט אלא מחזה.
ואנחנו, כישראלים, יכולים להזדהות עם זה עוד יותר. נולן לא יודע אבל זה בכלל סרט עלינו. וצריך לשים בתחילת הסרט אזהרת טריגר לישראלים כי זה פשוט דומה מדי. כלומר, האודיסאה אינה ניסיון לייצוג בידורי של דורות קודמים אלא מסכת אפית על העולם שלנו ההולך ומשתנה לנגד עינינו ועל השאלה האם ניתן לכבות את השריפה האוחזת בעולם שלנו (זה העולה באש).
רשומון של מערכות מוסריות
רַשוֹמוֹן מש:
מילון אבניאון
- מונח המציין מצב שבו אי אפשר לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות על אותו אירוע (ראו: הכול בעיני המתבונן). אנגלית: Rashomon
אפוס מלחמתי קודם של נולן, דנקרק, כורך שלושה קווי זמן מקבילים המתכנסים לסיום הסרט. גם האודיסאה (מעט כמו האודיסאה המקורית) עושה שימוש מתעתע בקו הזמן, בעיקר בתנועה קדימה ואחורה, לא לטובת האפקט הקולנועי אלא לטובת המסע הפסיכולוגי של הגיבור. אודיסאוס עצמו הוא הבונה את הנרטיב בסרט מתוך קרעי הזכרון שלו.
לצד המערכת הסיפורית וקצת בדומה לדנקרק, ולאופנהיימר, בסרט מתגוששות מספר מערכות מוסריות שמגיעות להתכנסות בסופו. את שלוש הראשונות, שהן מרכזיות מאוד באודיסאה המקורית ובתפיסה היוונית המאוחרת יותר, נולן דוחה בבוז או בחוסר עניין – הראשונה היא ההיענות לרצון האלים והנקמנות הגחמתית שלהם (המערכת המיתולוגית), השנייה – מערכת הבושה והכבוד (המערכת ההומרית) והשלישית היא תפיסת האשמה (המערכת הטרגית/פילוסופית). כנגדן נולן מחולל התגוששות בין לפחות שלוש מערכות מוסריות נוספות: אחוות הלוחמים והאחריות של המפקדים, הפסיכולוגיה וההשלמה העצמית, וגישת חוק העמים. התסריט נע בין העמדות הללו אבל מוביל אותנו עד להתכנסות והכרעה בין העמדות.
שלוש הגישות היווניות:
א. נקמת האלים (המערכת המיתולוגית הקדומה)
המניע המרכזי לתלאות אודיסאוס בגרסה המקורית הוא קיללת הקיקלופ וההיענות של האל פוסידון, אביו של הקיקלופ, לקללה. המוטיב הזה מוזכר בגרסה של נולן, אבל הוא בעיקר נישא על ידי אנשיו של אודיסאוס והולך ומתעצם עד להיעלמותם מהסיפור. אודיסאוס של נולן בז לנקמת האלים, וחותר תחתיה כל הדרך. הוא אדם מודרני, לא איש המיתולוגיה. אפילו נקמת אל השמש (אפולו בגרסת נולן) באנשי אודיסאוס על אכילת עדריו מתוארת לא כגזל שלאחריו נקמה אלא כקריסה מוסרית של האנשים שאינם שולטים ביצרים שלהם, ואיתה מגיע האסון מבפנים. הספינה מתבקעת, השותפות של החברה מופרת, אודיסאוס נותר לבדו.
ב. הבושה (המערכת ההומרית)
הבושה, הגאווה והכבוד, וכן היהירות וההיבריס הקשורות בהן, הן מערכת ערכים מרכזית באודיסאה המקורית. מושג הגבורה שחורז את האודיסאה קשור בהן לעומקו. המערכת הזו מקבלת מקום זניח אצל נולן – אודיסאוס ואנשיו אינם יוצאים אל הים כמנצחים מהוללים אלא כלוחמים עייפים, משל שבו משדות הלחימה בוויטנאם.
דוגמה לירידת קרנה של הבושה וההיבריס היא בדיוק בתיאור של קללת הקיקלופ. אצל הומרוס, אודיסאוס ואנשיו בורחים מאי הקיקלופים לאחר שאודיסאוס רימה את הקיקלופ וסיפר לו ששמו הוא ״שום-איש״ או ״אין-שם״. רק כאשר הוא ניצב בטוח על הספינה אודיסאוס לא עומד בפני תאוות התהילה והוא צועק לפוליפמוס הקיקלופ את שמו המלא, "אודיסאוס, מחריב הערים" או בלשון הספרותית של הומרוס/טשרניחובסקי:
"קִיקְלוֹפּ, אִם־אַךְ יִשְׁאָלְךָ אִישׁ מִבְּנֵי־תְמוּתָה, בֶּן־אָדָם,
אודסיאה, תרגום של טשרניחובסקי, שיר תשיעי
לֵאמֹר: אַיֵּה הִיא עֵינְךָ וּמָה הָעִוָּרוֹן הַנִּתְאָב,
תֹּאמַר לוֹ: סַמֵּא סִמְּאָהוּ אוֹדִיסֵס מְקַרְקֵר־הַקְּרִיּוֹת,
בְּנוֹ שֶׁל־לָאֶרְטֵס הַנָּדִיב הַיּוֹשֵׁב בִּזְבוּלוֹ בְּאִתָּקָה"
אודיסאוס צריך שידעו מי עשה את זה, שתהילתו תפוץ בקרב בני האדם. ובדיוק השם הזה מאפשר לפוליפמוס לקלל אותו בפני פוסידון. בעולם ההומרי הקללה תופסת את אחיזתה כתוצאה מהצורך בתהילה. אבל אודיסאוס של נולן איננו מתהולל בפני הקיקלופ. הקיקלופ מקלל את אודיסאוס וחבריו עוד כשהם במערה. יש שם רגע של חמלה, של ייסורים, לא של תהילה. וקיללת הקיקלופ תופסת אחרי שאודיסאוס משלח בקיקלופ את אחד מחיציו כנקמה על שאכל את חבריו. בשל כך הם צריכים לנוס על נפשם לספינה.
המערכת המוסרית של הבושה נוכחת הרבה פחות אצל נולן ומתחלפת בדבר אחר – האשמה. המקום היחיד שמערכת הערכים של הבושה והלעג עדיין נמצאים בו הוא בזירת המאבק באיתקה, בשיח של המחזרים עם נאמניו האחרונים של אודיסאוס. הבית של אודיסאוס הוא במה ציבורית, ופנלופה פועלת תחת מבטם ומבטה של העיר כולה. הבושה אצל נולן היא התשתית המוסרית של הנחותים, לא של הגיבורים. המבנה הטראגי שנוצר לאחר הומרוס, הוא תחילת המעבר בין תרבות של בושה – מול אדם ואלים – לתרבות של אשמה מול הנצחי והמוחלט.
ג. אשמה (המערכת הדתית והפילוסופית)
ב-1951 פרסם אריק רוברטסון דודס את "היוונים והאי-רציונלי", ובו תיאר את המעבר של יוון מתרבות בושה לתרבות אשמה. בתרבות הבושה מה שחשוב הוא איך אני נראה בעיני אחרים: הכבוד, השם הטוב, המבט של הקהל. בתרבות האשמה שבאה אחריה, האדם עומד מול עקרונות וערכים מופשטים וקבועים, הוא נבחן ובוחן את עצמו למולם. נהוג לומר שיוון של הומרוס היא תרבות של בושה (כך למשל הקטור יורד להילחם באכילס למרות שהוא יודע שהוא ימות בגלל הבושה) והשינוי שמביא העידן הפילוסופי הופך את התרבות לכזו שמבוססת על אשמה (בהערת אגב – ראוי לנו לחשוב האם אנחנו מתייחסים לאנשי ה-7.10 בגישת האשמה או הבושה).
אודיסאוס רדוף אשמה. הוא חש אשמה על כך שהוא שילח בקיקלופ את החץ המיותר. הוא מאשים את עצמו בכך שהוא הותיר על החוף את סינון, החייל הנאמן, אך שיקר לו באשר למשימתו. הוא מאשים את עצמו על שיצא בגאוותו ישר אל הים ולא בעקבות הדרכים המוכרות של אגממנון. הוא מאשים את עצמו על האנשים הרבים שהותיר ללא קבר במלחמה ובדרכו חזרה. אך המערכת של האשמה למול החוק והערכים תופסת מקום חלקי מאוד במכלול האשמה של אודיסאוס. האשמה המרכזית איננה מהמין שתיאר א.ר. דודס, אשמה לנוכח ערכי האמת והנצח אלא מהמין שתיאר פרויד.
שלוש הגישות המודרנית:
ד. אחוות הלוחמים ואחריות המפקד
כהמשך לאפוס של דנקרק, עולה מערכת ערכית ייחודית השוררת בין לוחמים. יהיה זה לא נכון לטעון שהמערכת המוסרית הזו היא מודרנית ואיננה נמצאת בגישה היוונית. אבל נולן, בהמשך לעיסוק קודם שלו בשאלה הזו, נוטע את האירוע בייצוג המודרני של התופעה ובייחוד בהסטטת הזרקור מהאחווה אל האחריות. זאת, בניגוד לדנקרק שם הפוקוס הוא על חיילים אשר נותרים לדאוג לעצמם באין מפקדים, תוך בחינת היחסים בין לוחמים שלחמו שכם אל שכם מלאומים שונים, ובין לוחמים ואזרחים שחברו יחד כמעט ללא יד מכוונת להצלת בריטניה. האודיסאה שופכת אור על תפקיד המנהיג המפקד ועל האחריות והאשמה המגולמת בתפקיד זה.
האודיסאה של הומרוס נפתחת בכתב הגנה. כבר בשורות הראשונות, המשורר עונה על השאלה שעוד לא נשאלה: אודיסאוס יצא מטרויה עם כל אנשיו וחזר הביתה לבדו כשכולם מתים. איזה מין מפקד הוא זה?
רַבִּים מַכְאוֹבוֹת סָבְלָה נַפְשׁוֹ עַל־פְּנֵי רַחֲבֵי־יַמִּים,
האודיסאה, שיר ראשון, תרגום טשרניחובסקי
בְּעָמְלוֹ לְמַלֵּט אֶת־נַפְשׁוֹ וּלְהָשִׁיב עֲמִיתָיו לְאַרְצָם;
אוּלָם אֶת־רֵעָיו לֹא הִצִּיל, אַף כִּי הִשְׁתּוֹקֵק לְמַלְּטָם,
יַעַן כִּי אָבְדוּ כֻלָּם בְּרִשְׁעָם אֲשֶׁר רָשָׁעוּ,
פְּתָאִים כְּמוֹתָם, שֶׁאָכְלוּ אֶת־בְּקָרוֹ שֶׁל הֵלְיוֹס הִפֶּרְיוֹן,
אֵל־הַשֶּׁמֶשׁ, וּמָנַע מֵהֶם אֶת־יוֹם שׁוּבָם לְבֵיתָם.
ומההתחלה, המספר מסיר את האשמה ומעביר את האחריות מאודיסאוס אל אנשיו. הם אבדו בגלל הטיפשות והרשעות שלהם כי אכלו את פרות אל השמש. כתב ההגנה הזה מפסיק לסייע לאודיסאוס של נולן. האחריות למעשי האנשים רובצת על כתפי המפקד.
וכך, נולן שומר על חלק מהאירועים המקוריים, אבל מוחק את פסק הדין. אנשי הצוות של אודיסאוס מתחילים לאבד אמון במפקד שלהם, והאיש שהיה נחוש להחזיר אותם הביתה הופך למפקד שהחלטותיו תורמות למותם. הרגע החד ביותר הוא הנבואה של תירסיאס. הבחירה היא בין מסלול שבו כל הצוות אובד, לבין מסלול שבו שישה אנשים ימותו. אודיסאוס לא רק מסתיר את המידע מאנשיו, אלא מתמרן אותם לקבל את ההחלטה שהוא מאמין שהיא הנכונה. גם אצל הומרוס אודיסאוס מסתיר את סקילה, אבל שם זו תבונה של רב חובל. אצל נולן זו הדילמה הקשה ביותר של המפקד: להחליט מי ימות, ולשאת את ההחלטה לבדו.
וכשהצוות בכל זאת מפר את האזהרה, נולן משחזר בדיוק את המקרה שעליו הומרוס ביסס את הזיכוי. אנשי הצוות, תקועים על האי, מורעבים, מתעלמים מהאזהרה שלו ושוחטים את הבקר הקדוש. הסערה שבאה בעקבות החטא מובילה לכך שכולם טובעים ורק אודיסאוס שורד. אבל אצל נולן אין זיכוי.
כדי לתקן את אחוות הלוחמים ולכבד את חבריו שמתו בלא קבר אודיסאוס בוחר להמשיך להפליג מערבה. אחוות הלוחמים איננה רומנטיקה של קרב, אלא חוב. המפקד שחזר לבד חייב משהו למי שלא חזר, והחוב הזה לא נפרע בהגעה הביתה. הסרט שואל מה אנחנו חייבים לאנשים שסומכים עלינו, שהפקידו בידינו את גורלם. לצופה הישראלי, אחרי שלוש שנים שבהן רבים מאנשינו לא שבו מהקרבות, זו כנראה השאלה הקשה ביותר, זו הקורעת אותנו כעת מבפנים.
ה. פסיכולוגיה, טראומה והשלמה
הרעיון של האשמה ממקורותיו היווניים כפי שתיארנו היה מרכזי מאוד בתפיסה הדתית, הנוצרית והיהודית גם אם באופנים מאוד שונים. אבל אנחנו עומדים היום בליבו של עידן שלישי ששורשיו במאה ה-19 ומגיע בימינו לשיאו. עוד במאה ה-19 ניטשה ראה את העידן מגיע כשתיאר את המצפון כאכזריות שהופנתה אל תוך האדם כי אין לה היכן להתפרק בחוץ. בהמשך אותה גנאולוגיה, מישל פוקו תיאר היטב את עלייתו של הסובייקט והאשמה האישית המכוננת אותו. העידן הזה מגיע לשיאו במאה ה-21 – האשמה מתכנסת פנימה: לא מול האמת, לא מול האל, לא מול האידאולוגיה, אלא מול הרגשות שלי כלפי מה שעשיתי. זו בושה פנימית, ללא קהל. האדם לא צריך להיות שלם מול ערכיו ולא מול חבריו, הוא צריך להיות שלם מול עצמו ועצמו הרי איננו אחד.
הפלאשבק המרכזי של אודיסאוס לא נובע מהבגידה (הכפולה) בסינון הלוחם שנותר על החוף בטרויה, אלא מהמבט שלו, אודיסאוס, על טרויה העולה באש ומהפגיעה המוסרית (Moral Injury) שלוותה לה. אודיסאוס חש את עצמו כמי שהוביל לטבח ולחורבן של טרויה ובדרכים לא ראויות. הפגיעה המוסרית היא קטגוריה קלינית שעלתה בעשורים האחרונים בעיקר בעולם הטיפול בלוחמים. האשמה כאן איננה חטא או טומאה. זו כאן כבר אבחנה. אודיסאוס לא נלחם בפוסידון, הוא נלחם בעצמו ובהבחנות ה-DSM המלוות אותו, והיכולת שלו לשוב הביתה מחייבת אותו לצלוח את ההדחקה של הטראומה הזו.
נולן הוציא את האלים מהסיפור. אתנה / זנדאיה היא לא אלה, היא דמיון, מצפון. אודיסאוס עורך בעצמו את בית הדין. וזו גם עוצמתו וגם שבריריותו של העידן הפסיכולוגי. השינוי שמכניס התסריט ביצירה המקורית מציב את הטרנספורמציה הפסיכולוגית במרכזו. אודיסאוס מוצג כמי שלמעשה לא נכלא על ידי קליפסו, ובוודאי לא בכלוב. אודיסאוס כולא את עצמו בכבלים של שכחה, הדחקה וסימום. לשם כך, נולן מאחד בין ארץ אוכלי הלוטוס (שהיא התחנה השניה, לאחר הביזה והקרב עם הקיקונים באודיסאה המקורית) בה חבריו של אודיסאוס משתכרים והוא צריך לגרור אותם לאוניה, לבין הכלא האישי של אודיסאוס בתחנה האחרונה באי של קליפסו שבה הוא בפרשנות המאוחרת, האחראי הכמעט בלעדי לכליאתו שלו עצמו.
ו. חוק העמים
כׇּל מַה שֶׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה (חוּץ מִצֵּא)
בבלי פסחים
המערכת השישית היא הרחבה ביותר, ואולי היא זו שכל השאר מתכנסות אליה. כדי להבין אותה צריך להכיר את הקסניה, חוק האירוח היווני: אם זר מגיע לפתחך עליך להאכיל אותו, לרחוץ אותו, לתת לו מקום לישון, ורק אחר כך לשאול לשמו. לאורח, מצידו, אסור לפגוע בבית שקיבל אותו. זאוס עצמו נקרא "זאוס קסניוס" – שומר הזרים. ובעולם בלי מדינות, בלי שגרירויות ובלי דרכונים, זה היה המנגנון היחיד שאפשר לאדם לצאת מעירו ולחזור בחיים.
האודיסאה המקורית בנויה כולה סביב החוק הזה. כל אי הוא מבחן של אירוח. הפייאקים הם המארחים המושלמים. הקיקלופ הוא האנטי-מארח: במקום להאכיל את אורחיו, הוא אוכל אותם. המחזרים בבית אודיסאוס הם אורחים שהפכו לטפילים, ולכן הטבח בהם הוא עשיית צדק. וגם המלחמה כולה התחילה בהפרת קסניה: פאריס היה אורח בביתו של מנלאוס, ונמלט עם אשתו הלנה.
אצל נולן הכנסת האורחים היא רקע היסטורי שהוא כאמור התפאורה, לא העיקר. הציר שסביבו נטווית העלילה הוא חוק העמים, כאשר הסוס הטרויאני וחורבנה של טרויה הם החטא הקדמון. זו אינה רק תחבולה גאונית שמסיימת מלחמה שנתארכה מדי, אלא מתנה שקרית, הפרה של הכלל הבסיסי שלפיו מתנה היא מתנה (בגלל האורך לא נכנס כאן למרסל מוס, אבל יש מה להאריך בדבר). יש כאן סימטריה אכזרית: מלחמה שהתחילה בהפרת קסניה, מסתיימת בהפרת קסניה. אודיסאוס לא מתקן את החטא של פאריס, הוא הופך אותו לשיטה, אסטרטגיה ומעצב בכך את ה(אין)חוק החדש של העולם.
נולן מתייחס למערכת המוסרית הזו כ"חוק זאוס". זה מפתיע כי הרי אודיסאוס של נולן מורד באלים. איך אפשר בו בזמן לבוז לזאוס ולהיות רדוף על הפרת חוקו? לא רק לפרוייד פתרונים. אודיסאוס אמנם לא מאמין באל, אבל הוא מאמין בחוק. ב-1625 פרסם המשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס את "על חוק המלחמה והשלום", שנחשב לטקסט המייסד של המשפט הבינלאומי. במשפט מפורסם מתוך הספר הוא טוען שהחוק הטבעי היה תקף גם אילו הנחנו, באופן נועז, שאין אלוהים. (אגב, כמה שנים לפני כן גרוטיוס נמלט ממחבוש כשהוא מוסתר בתוך תיבת ספרים. סוס טרויאני הפוך, בשירות החופש.) אודיסאוס של נולן הוא גרוטיאני. הוא שבר חוק שאין מאחוריו אל, ודווקא לכן אין גם מי שיסלח לו.
חוק זאוס הוא בעצם הנומוס, סדר חברתי, אשר החזיק את כל מזרח הים התיכון: הכללים שאיפשרו לספינה לעגון בנמל זר, לנודד לקבל לחם, לסוחר לנוע עם סחורתו ולשוב עם כספו. ב-1950 קרל שמיט, המשפטן ואיש מדע המדינה הגרמני ששירת את המשטר הנאצי, פרסם את הספר "הנומוס של הארץ". נומוס ביוונית הוא חוק, אבל שורש המילה הוא חלוקה, הקצאה של אדמה. הטענה של שמיט היא שכל סדר בין עמים מתחיל בחלוקה של מרחב: מה שלי, מה שלך, איפה מותר להילחם ואיפה לא. וברגע שיש סדר כזה, גם המלחמה הופכת לתחומה. יש אויבים, אבל יש כללים.
והטרגדיה של אודיסאוס איננה שהוא שיקר. הטרגדיה היא שהוא האמין באמת שהתחבולה תביא את הסוף. והיא הביאה אותו. זה בדיוק האסון: האמצעי עצמו שבר את מה שהיציבות של העידן כולו היתה תלויה בו. מי שמנצח במלחמה בכלי שמפרק את הכללים הופך להיות הממזר ששינה את הכללים לנצח.
וכאן האנכרוניזם של נולן מקבל משמעות מלאה. המסורת היוונית תיארכה את נפילת טרויה לסביבות 1184 לפנה"ס. זה בדיוק לב קריסת תקופת הברונזה המאוחרת. כמובן, המשפט הכי אנכרוניסטי, נישא בפי אודיסאוס במענה לפנלופה, הוא ש׳עידן הברונזה׳ שלהם עומד לקרוס, כאילו שאנשי עידן הברונזה ידעו שעידן הברזל בפתח, ושאלפי שנים מאוחר יותר יבחרו צאצאיהם לחלק את העידנים על בסיס היסודות הכי מטריאליסטיים של הקיום:
Penelope: You are the people from the sea…
מתוך הסרט
Odysseus: The breaking of Zeus’s law is spreading like cancer. Our age of bronze is collapsing. And maybe he couldn’t bear to see the ruins of what he’d done, anywhere. Least of all his home.
כך או כך במשך מאות שנים התקיימה במזרח הים התיכון מערכת בינלאומית מפותחת להפליא: מצרים, חתים, מיקנים, אוגרית, קפריסין ועוד סחרו אלו עם אלו ללא מערכת שלטונית אחודה. מלכים התכתבו זה עם זה וקראו זה לזה "אחי", החליפו מתנות ונסיכות, ספינות נשאו נחושת מקפריסין ובדיל ממרחקים. ובתוך כמה עשורים, סביב 1200 לפנה"ס, הכל קרס. ערים נשרפו, הכתב נשכח ביוון לכמה מאות שנים, האימפריה החתית נעלמה. על קירות המקדש של רעמסס השלישי חרוט תיאור של עמים שבאו מהים ושאף ארץ לא עמדה בפניהם. הפלשתים שלנו היו כנראה אחד מן העמים הללו. במשך שנים חשבו שמדובר בעם פולש. כיום רבים חושבים שגויי הים לא היו סיבת הקריסה אלא תוצאתה: לוחמים משוחררים, פליטים, צוותים שאיבדו את נמל הבית. ההריסות של המערכת שהפכו למחריבים שלה. ותחת הסדר הישן שהתקיים ללא יד אחת מכוונת החלו לקום אימפריות שעוצמתן היתה בכפיית החוק על מרחבים אדירים.
ובאיתקה, פנלופה וטלמכוס שומעים שמועות על פושטים מהים ששורפים ערים וממלכות. ההחלטה של פנלופה להושיב סוף סוף מחזר על הכס איננה רק כניעה ללחץ חברתי. היא החלטה ביטחונית: איתקה צריכה מלך כדי להקים צבא ולהתגונן. ואודיסאוס, המחופש לקבצן, מספר לה סיפור עצוב יותר: הפושטים הם אנשים כמוהו, שאין להם לאן לחזור. אודיסאוס מזהיר מפני האויב שהוא עצמו הפך להיות. וכאן הכל מתחבר. במערכה הכמעט ראשונה (המקבילה של ביזת הקיקונים אצל הומרוס) אודיסאוס מדחיק את ההאשמה לפיה הוא ואנשיו הם גויי הים:
EURYLOCHUS: "Ask him why they abandoned their village instead of welcoming us."
ELPENOR: "He says they thought we were the Sea People."
EURYLOCHUS: "No, we’re Greeks. From Ithaca. Maybe you heard of our victory at Troy?"
והאקדח המעשן אכן יורה במערכה האחרונה. אודיסאוס, ששרף את טרויה, ואנשיו, הפושטים שוב ושוב על האיים בחיפוש אחר מזון, הם עצמם גויי הים. ובכך הם למעשה אלו שבמו ידיהם מפרקים את הנומוס של הארץ שהיווה תשתית לעידן העומד לחלוף.
והנה כי כן גם הנומוס של המחצית השנייה של המאה העשרים, זה שטעינו לחשוב בו שהביא את קץ ההיסטוריה, מתפרק לנגד עינינו. המלחמה חזרה לאירופה, הסחר החופשי קורס, וספינות סוחר נתקפות במיצרים. נתיבי האנרגיה והסחורות הפכו לשדה קרב. לב האנכרוניזם של הסרט עוסק בביקורת על המערב, ובעיקר על אמריקה, שמשוכנעת שהיא מביאה שלום ומביאה מלחמה.
הגלות כתיקון
אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי כְּדֵי נְקֻדָּה אַלְמוֹנִית,
אברהם חלפי
שֶׁלֹּא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי מַלְכוּיוֹת
נולן לא רק מאבחן את שבירת הנומוס. הוא גם מציע תרופה. אודיסאוס, אחר שהבין כמו אדיפוס שהוא מקור האסון, מתקן את המשבר על ידי כך שהוא ממעיט את עצמו. הוא אינו שב לכס המלכות אלא נשבע להפליג מערבה, כדי לכבד את המתים.
זה סוף טוב מדי. הוא אינו מעוור את עצמו באופן מזעזע כמו אדיפוס. הוא שט ברומנטיות עם אהובתו הנאמנה אל האופק כפי שתכננו עוד לפני המלחמה. המוסר הפרטי (המערכת הפסיכולוגית) והכללי (חוק העמים) מתכנסים בתיאום מושלם. אבל במבט ביקורתי צריך לכנות את הפתרון הזה, שאינו באמת פתרון, כ״האופציה הווקית (woke)״. למול ההתוודעות אל ההיסטוריה כאל תל של זוועות שאנחנו יושבים בראשו, האופציה הווקית קוראת לאדם לקחת אחריות על ההרס על ידי פגיעה עצמית, כלומר על ידי צמצומו והוצאתו מהמערכת. להצטמצם, לפנות מקום, לגלות.
למול שבירת חוק העולם, אמריקה והמערב בגישה זו נדרשים לסגת מערבה, להתכנס כדי לתת לחוק ולסדר הטבעי לשוב ולעלות. זו כמובן תודעה כוזבת, כי כמעט אף אחד מאלה שמציעים את הצמצום העצמי הזה איננו באמת מוותר על הזכויות שנצברו עבורו במשך הדורות, וכי המחשבה על סדר טבעי היא נאיבית ואנכרוניסטית גם כן, ובמובן הרע של המילה. קל להפליג מערבה במילים. הגלות הוֹוּקית היא לרוב מלים חסרות כיסוי, לא ויתור אמיתי. ודווקא ממנה נולדת האפשרות לקריאה ישראלית חדשה.
הצלקת היא אנחנו
המסע הטראומטי של אודיסאוס הוא המסע של ישראל והישראלי בשלוש השנים האחרונות. זעם האל, בושה, אשמה, אחוות לוחמים, טראומה ושבירה של חוק העמים. ארץ נהדרת הקדישו להקבלה ("אוּדִי סֶאוֹס חוזר הביתה") את פתיחת הפרק הראשון של העונה החדשה, אבל המציאות שוב גדולה מהייצוג הסאטירי שלה. אכן, גם אנחנו העלינו באש את המזרח התיכון והחרבנו את הערים. לא אנחנו פתחנו בכך, אבל שברנו את החוק ששלט כאן עשורים ושינינו את המציאות מהיסוד. הישראלי יודע שחוללנו הרס בל ישוער, שמאות אלפים נותרו חסרי קורת גג במאמץ להבטיח את שלום ילדנו. אבל התשובה שלו להרס אינה צמצום וגלות. למרות הניסיון לצייר אותה ככזו לעתים, המלחמה שלנו לא נסובה על גחמות של מלכות ומלכים אלא על מה שברור לכל ישראלי. ולבסוף אנחנו חוזרים הביתה עם כל המשא, והמשא הזה הוא אנחנו, לא משהו שאפשר להשיל. איננו מוחקים את הצלקת, אנחנו הצלקת, והיא הדרך שלנו לזהות את עצמנו.
וכאן עומדות שתי אפשרויות הפרשנות השונות לאנכרוניזם. האנכרוניזם הווקי שכבר תואר, והאנכרוניזם העברי שננסה לכנס אליו את שורות הסיכום של המאמר הזה.
בפרק הראשון של "מימזיס" של אריך אאורבך הנקרא "הצלקת של אודיסאוס" מעמיד אאורבך את הומרוס מול התנ״ך ובייחוד סיפור עקידת יצחק: הומרוס מתאר ומפרט הכל, עד רמת החזה השעיר של אכילס, אבל במילים כה רבות בפועל אומר מעט מאוד על נפש האדם. לעומת זאת, המקרא, לפי אאורבך, אומר הרבה מאוד על נפש האדם במילים מדודות ובשתיקות. עולם ומלואו נמצא בשתיקה של אברהם האומר לבנו ״אלוהים יראה לו השה לעולה, בני״.
הפער בין הסגנונות חושף הבדל עמוק בהבנת ההשתנות של האדם. הגיבור ההומרי נשאר כפי שהוא על פני עשרים שנות נדודיו, בעוד שגיבורי המקרא מטמיעים אל תוכם את תלאותיהם. יעקב, אולי בן דמותו של הגיבור ההולך ושב, יוצא לחרן וחוזר לכנען, אבל הוא חוזר צולע ועם שם חדש. הוא לא מפסיק להתגעגע ליוסף, ואומר שבניו יורידו את שיבתו ביגון שאולה. למרות האיחוד המרגש עם יוסף הוא אומר לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי". אודיסאוס של הומרוס מתגעגע אך הצער איננו משנה אותו. הוא אולי כמה לשוב לשלוות הביתה, והוא חוזר שלם, אותו אודיסאוס, והכל שב על מקומו בשלום, הצלקת היא מה שהוא הביא איתו מהבית, מה שסייע לזהות אותו, לא מה שקנה בדרך.
ומתוך כך אפשר לטעון שהמהלך העמוק של נולן הוא עברי: הוא נתן לאודיסאוס חיי נפש, צליעה, שינוי. ולכן אי אפשר פשוט לדחות את הסיום שלו רק כ"ווק". צריך לומר משהו חד יותר: נולן מדייק באבחנה ומחמיץ בתרופה. הוא ראה נכון שהלוחם חוזר משתנה, נושא את מה שעשה, את האשמה על מה שלא הצליח וגם על מה שהצליח מדי. זו התובנה העברית. אבל אז הוא מושיט יד לפתרון טרגי-יווני שמחופש לתשובה: גלות, היעלמות, הפלגה מערבה אל המתים. הגיבור העברי, זה המצולק והפצוע, נדרש לעשות בדיוק את ההפך – לאחוז בכל מה שעשה ומתוך כך להוביל את התיקון.
לקחת בעלות על הבית
התיקון הישראלי נעוץ בהבנה שאין אפשרות לשיבה עצמית וגם אין אפשרות להשיב את הסדר הכללי על כנו. השקט שהגדיר במידה רבה, למרות אפיזודות של פיגועים וסבבים ולמרות הקריסה של הביטחון באזורי הספר, את 40 השנים שקדמו למלחמה עבור מרבית הישראלים, לא ישוב באותה המתכונת. גם הנזק שעשה החורבן לתדמית הישראלית בעולם לא יתוקן. מי שנפצע נושא את פציעתו ואלו שנהרגו לא ישובו. לכן גם הפנטזיה שאומרת שאם רק נחליף את ההנהגה הכל ישוב על כנו זרה למרבית הישראלים.
אבל המסע האודיסאי הישראלי רק החל. אנחנו עדיין מחברים את שברי הזכרונות, עדיין כלואים לא פעם בכלא של סימום עצמי, הדחקה ושכחה. השיבה הביתה, עם הצליעה והצלקת, צריכה להיות שיבה של שינוי, כלומר של לקיחת אחריות. הדור שיצא בעל כורחו לשנות את המזרח התיכון נדרש עכשיו לבחור בין ניסיון של חזרה לשגרה, לבין האפשרות של שינוי ומעורבות פוליטית לשינוי. לעת עתה, קרי במערכת הבחירות הזו, השינוי הזה רחוק מאוד מלהתממש. אבל צריך להאמין שהרוח שפיעמה בשוחות במובן הרחב של המילה, אחווה שהיא לא רק של לוחמים אלא של כל מי שנחלץ לסייע, תוכל לכונן חוק עמים חדש במזרח התיכון, חוק כזה שיאפשר לשוב ולסחור בו בשלום לפחות ל-40 השנים הבאות.
ולקיחת הבעלות הזו, קצת כמו המסע האודיסאי, היא בשלוש רמות אבל בסדר הפוך – השיבה אל הבית שהשתנה כל כך, השיבה אל המרחב הפוליטי שהתמלא במחזרים טפיליים, והשיבה אל המזרח התיכון כמי שבא לכונן סדר חדש ומיטיב לאורך זמן. הישראלי החל לעשות את כל אלו אבל המסע, או אם תרצו האודיסאה הבאה, עוד ארוכים מאוד.
כתיבת תגובה