הדברים שאבינתן אור מספר לנו צריכים להזכיר לנו את מי שאולי היינו

אובדן הממלכתיות לא מאפשר לקיים ועדת חקירה ממלכתית. אבל גם לו היתה קמה, לב העיוורון איננו שפיט במהותו.

הסערה לכאורה חלפי אבל רשמי הסערה נשארים בעינינו.

יהדות ארצות הברית נקרעת בעמדתה ביחס לאיזראל, אבל ישראל היא רק תפאורה לדיבור הפנימי שלהם.

אנחנו חושבים שועדת חקירה תביא מענה לשאלות הקיומיות שלנו, אבל זו פנטזיה שעלולה ליצור כאב ושבר גדול יותר.

כדי להתחיל להתמודד עם התופעות שקשורות לטראומה הקולקטיבית שלנו אנחנו חייבים קודם כל להכיר בה

השפה הצבאית היא ניסיון לייצר היגיון בעולם של אי וודאות. אבל כשמתקבעים בהיגיון הזה מאבדים קשר עם המציאות ועלולים להתנפץ עליה.

פרסום שמו של מפקד 8200 כמחבר הספר הוא לא הבעיה אלא אולי תחילת הפתרון

מדוע ההבחנה המתודולוגית של המודיעין בין כוונות ויכולות נשענת על למידה טראומטית ומה זה אומר לגבינו?

האם ניתן להחזיר את המילים לחשיבה האסטרטגית הישראלית אחרי ה-7.10?